היסטוריה וארכיאולוגיה

מבחינה היסטורית מדובר באחד מתיאורי המלחמה העתיקים ביותר הקיימים באנושות, אם לא העתיק ביותר. הפרשה כוללת שמות של מלכים, עמים ומקומות, מסלול צבאי ותיאור של יחסי כפיפות ומרד. פרטים אלה העסיקו חוקרי מקרא, היסטוריונים וארכאולוגים במשך יותר ממאה שנה

המילה נקבעה כאות הברית שבין הקב"ה לאברהם ולזרעו, ומצוותה לדורות היא למול ביום השמיני. לאורך ההיסטוריה נעשתה הברית לאחד מסימני ההיכר הבולטים של החיים היהודיים. היא התקיימה בארצות שונות, תחת שלטונות שונים ומשונים, ולעיתים גם בשעה שהוטלו עליה איסורים ועונשים

סיפורים על מבול גדול, על חורבן יישובים ועל ניצולים שמהם התחדשו החיים מצויים בתרבויות המרוחקות זו מזו מרחק רב. מסורות כאלה נשמרו בלוחות חרס ממסופוטמיה, בספרות הודית ויוונית, בכתבי עמי אמריקה ובמסורות שבעל פה מאיי האוקיינוס השקט. המקורות מאפשרים לבחון את תפוצתו של סיפור המבול, ואת הפרטים שנלוו אליו בכל ארץ

תקופת העבדות של אפריקאים באמריקה היתה הנוראה מכל. באוניות נדחסו אנשים לחללים צפופים, לעיתים כשהם כבולים, עם אוורור לקוי ואספקת מים בלתי מספקת. הצפיפות והמחלות גרמו לתמותה נרחבת. לאחר המכירה נקבעו חיי העבד לפי צורכי בעליו

סך הכל נמצאו תשע לוחיות ברחבי ממלכת ישראל הקדומה. לוחות השנה האלו מעידים בבירור על לוח שנה שבו החודשים הם חודשי לבנה, שכן רק חודשי לבנה אינם עוברים את יום ה-30

הוא החל לחפור בזהירות וגילה רחובות, בתים ומה שנראה כמו קצה של עיר שלמה. מתחילה לא היה לוובר מושג איזו עיר זו, עד שנתגלתה בה כתובת המזכירה את השם פומפיי. כך התברר כי הסיפור הקדום של פליניוס אכן התרחש במציאות, ולא עוד, אלא שכל העיר פומפיי קבורה כעת תחת מטרים של לבה

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של חג הסוכות בתימן היה מקום בניית הסוכה. בערי תימן העתיקות, כגון צנעא, דמאר, שרעב וצעדה, היו הבתים בנויים לגובה. רבים מהבתים היו בני כמה קומות, עשויים מאבן ובוץ, עם גגות שטוחים ששימשו כחלק חשוב מחיי הבית. על גגות אלו הקימו היהודים את סוכותיהם

במשך שלושים שנה נסע אבן בטוטה בעולם, ובכל מקום בו פגש יהודים, תיאר אותם מזווית ראייתו המעניינת

ההמון לא קיבל את הביטול בשלווה. הכעס על האיסור הופנה כלפי יהודי בולט שהיה זמין ונגיש הרבה יותר מרוטשילד: דון פסיפיקו. העובדה שהיה יהודי, זר ובעל קשרים עם נציגויות זרות סימנה אותו. ההמון הסתער על ביתו וערך בו פוגרום

אל האוטובוס עלה מדריך מקומי מזוקן, הציג את עצמו בשם אשר והחל לספור את הנוסעים. הוא דיבר עברית, אבל אחד התיירים, לאונרד לוין, שם לב מיד לדבר קטן: המדריך ספר את הנוסעים בגרמנית. כאשר לקח אותם המדריך לסיור ביד ושם, שאל אותו לאונרד לוין: "היכן היית בשנות השואה?". אשר לא השיב בבירור, והדבר העלה חשדות נוספים כנגדו

הנוסחה של קוקה קולה נחשבה, מראשיתה ועד היום, מאה שנים לאחר מכן, לסוד מסחרי מן המעלה הראשונה. אפילו בתוך מערכת הייצור חולקו חלק מהחומרים בשמות ובמספרים, שלא גילו לעובדי המפעל את טיבם. כיצד, אם כן, ניתן לברר את שאלת הכשרות?

באותו חוק בריטי נאסר גם להביא ספסלים וכיסאות ולהציב מחיצה, בעוד שליהודים הובטחה "גישה חופשית לכותל לצורך תפילה" - אבל בתנאים שקבע השלטון. מכאן מתחיל הסיפור שבמשך השנים קיבל את השם "הקרב על השופר"

במחנה לא היה בית כנסת, לא היו ספרי תפילה מסודרים ולא היה מקום שבו אפשר היה להניח כמובן מאליו שיוכלו לקיים את תפילות החג. שופר היה חפץ כמעט בלתי אפשרי להשגה

לפני 25 שנה, ב-11.9.2001, עצר העולם מלכת. 10 עובדות על מתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית, שגבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 אנשים

אחד הנזקים הכואבים ביותר היה אובדן ספרי התורה והספרים העתיקים, בבתי הכנסת היו ספרי תורה, מחזורים עתיקים, ספרי הלכה וסידורים שעברו בירושה במשך דורות. רבים מאלו נשרפו וכלו בעשן, ואבדתם גרמה צער גדול ונורא לקהילות השונות

הפרשה הועברה מבית הדין המקומי לבית הדין המלכותי בלובלין. שרידי גופתו של קרסובסקי הונחו בארון ונשלחו לשם. סביב ההעברה הופצה שמועה שלפיה מהגופה נטפו בדרך טיפות של "דם טרי". השמועה, שלא היתה בה כל הוכחה משפטית, קיבלה מיד מעמד של אות שמיימי בעיני מי שביקשו לראות בפרשה ראיה לאשמת היהודים

לאורך ביקורו בארץ ישראל הוא סרק את בתי הכנסת והגניזות בחפשו אחר כתבי יד, ואכן מצא כאלו והצליח להעתיקם או לרכשם, ולאחר מכן מכר אותם ביבשות אחרות. היסטוריונים מכנים אותו "ראשון ציידי כתבי היד"

לאט לאט נפתחו דלתות ונשמעו טפיפות רגלים של אנשים היוצאים לסליחות. צעירים שהולכים מהר, הורים שלוקחים את ילדיהם איתם, ונשים מבוגרות המצטרפות גם הן לסליחות מעזרת הנשים. המעורר של נחלאות העיר גם את הספרדים וגם את האשכנזים, ללא אפליה

ב-5 במאי 1943 נכנסה הקבוצה למערה החדשה. מספר המסתתרים הגיע ל-38, מגיל שנתיים ועד גיל 75. מראשית מאי החל הפרק הארוך ביותר של המחבוא: 344 ימים רצופים עד היציאה באפריל 1944

מתוך ארבעת העצורים, שניים היו יהודים. שמו של אחד היהודים היה אלכסנדר זיסקינד. כמאתיים שנים אחרי האירועים, מצא ההיסטוריון דוד קאופמן, בספריית החצר הקיסרית בווינה, את יומנו של זיסקינד, שבו מופיעים פרטי האירוע המדהים לו היה שותף

היא פתחה את החומר ולא מצאה בו את מה שרצתה לראות. היו בו המלצות, מכתבים, ניסוחים כלליים, טענות על בטיחות ודיווחים שנשענו במידה רבה על התרשמות רופאים. אבל לא היו בו מחקרים מספקים מן הסוג שיכול להרגיע בודק פרמקולוגי זהיר

הטיפול כלל הזנה כמעט אפסית, טיפולים גופניים קשים, חוקנים ממושכים ועיסויים אגרסיביים. האזרד דרשה ממטופליה להאמין כי רק דרך החלשת הגוף וניקויו יוכלו לזכות בריפוי. היא עצמה הייתה אישה תקיפה מאוד, ואנשים שהיו תחת מרותה התקשו לא פעם להתנגד לה

לבסוף התרחש הפיצוץ ללא התערבות נוספת. המטענים שהוצבו ב-29 בנובמבר התפוצצו ב-17 בדצמבר. בדופן האונייה נפער חור גדול, מים חדרו אליה, ורק פעולה מהירה של הצוות ואנשי הנמל מנעה את טביעתה

בשנת תפ"א (1720) תקפו הנושים הערבים את חצר האשכנזים בירושלים. המבנים נהרסו, בתי המגורים נבזזו, ובית הכנסת האשכנזי הגדול נשרף וחרב. האירוע היה כה טראומטי, עד שהמקום כולו נודע מאז בשם "החורבה"

עד אז ידעו המנתחים להצמיד שני חלקי עצם שבורה זו לזו, וידעו כי הם מתאחים בחזרה. אך איליזרוב לקח את הדברים צעד אחד קדימה: אם העצם יודעת להתאחות, למה שלא תדע גם לבנות את עצמה מחדש?

במרכז התגלית עמד ממצא יחיד במינו: אבן מגדלא. זוהי אבן גיר מלבנית, חצובה ומעוטרת בתבליטים, שהתגלתה בתוך מתחם בית הכנסת. על אחת מפאותיה מופיעה מנורה בעלת שבעה קנים, ולצדה כלים ועמודים

האנשים שקיבלו את ההזרקה לא חלו במחלה, לא היו מדבקים ולא נשקפה להם כל סכנה מיוחדת. אולם בדיקות המעבדה הצביעו על תוצאה שנראתה לגרמנים כהוכחה לקיומה של מגפת טיפוס. כאשר חלק את הממצא עם עמיתו, הבינו השניים כי בידיהם אפשרות יוצאת דופן. במקום להילחם בנאצים בנשק, ניתן יהיה לנצל את פחדם ממחלות

זה התחיל בנקישה מסתורית בדלת באמצע הלילה, והפך למבצע הצלה יוצא דופן עם מנהרת מילוט באורך 50 מטרים ורשת התרעה סודית. סיפורם של בני הזוג שחילצו עשרות יהודים בהולנד מציפורני הגסטפו

אייזנמנגר הכיר את המקורות היטב, ציטט אותם בשפת המקור והציג עצמו כחוקר אובייקטיבי. כתוצאה מכך, היה קשה הרבה יותר להפריך את טענותיו בעיני הציבור הנוצרי. מנהיגי הקהילות חששו שהספר יהפוך לנשק מסוכן בידי אויבי היהודים ויעורר מחדש עלילות, גזירות והסתה

בשנת 1935 מכרו הוריו של רושרו את הבית. ההורים הוסיפו בחוזה המכירה דרישה שהחדר יישמר כפי שהוא למשך חמש מאות שנה. מבחינה משפטית, לפי החוק הצרפתי, התחייבות לחמש מאות שנה היא סעיף בלתי חוקי או חסר תוקף ממשי, אך במשך עשרות שנים כיבדו בעלי הבית את רצון ההורים