"קומו לעבודת הבורא": מי היו "המעוררים"?

"בהיותי ילד קטן", כותב רפאל בן שמחון בזכרונותיו, "היה הישיש רבי יוסף אלקובי מתעורר ראשון בלילות אלול בכל רחוב היהודים של מקנס, ובשעת חצות היה עובר מבית לבית וקורא 'אחים קומו לסליחות, קומו והתייצבו לעבודת הבורא', כשהוא מקיש קלות על התריסים. רבי יוסף היה זקן מופלא והליכתו איטית, הוא נחשב גם כמקובל וכותב קמיעות, ולו הייתה הזכות להעיר את בני הקהילה לסליחות".

כמו רבי יוסף אלקובי, ברבות מקהילות ישראל היו דמויות ייחודיות של "מעוררים" - מהערים שטופות השמש של קצה המזרח, ועד מערב אירופה הסגרירית. ביידיש הכינוי שלהם היה "דער וועקער", המעורר. לעיתים היה זה השמש או הגבאי, שכן הוא היה צריך לדעת על אילו תריסים להקיש, היכן גרה אלמנה שאסור לעוררה משנתה, היכן גרים אנשים המתפללים בבית כנסת אחר והיכן גרים אנשים שנקישה קלה לא תספיק להם... ובקצרה, לדעת מה יש מאחורי כל תריס.

החוקר הירושלמי פרופ' יוסף יואל ריבלין, שתיאר את מנהגי הימים הנוראים של עדות המזרח, כתב כי בלילות אלול היה שמש העדה הספרדית בירושלים עובר ברחובות, מקיש על הדלתות או החלונות וקורא "סליחות". לעיתים היה מוסיף את שמו של בעל הבית, בצירוף קריאה אישית להשכמה.

מרגלית סמנדר, שנולדה בירושלים, מתארת בזיכרונותיה את ה"מעורר" של נחלאות, את נקישות המקל שלו, תחילה על אבני המרצפת ואחר כך על התריס, וכיצד, בעקבות הקשותיו, לאט לאט נפתחו דלתות ונשמעו טפיפות רגלים של אנשים היוצאים לסליחות. צעירים שהולכים מהר, הורים שלוקחים את ילדיהם איתם, ונשים מבוגרות המצטרפות גם הן לסליחות מעזרת הנשים. המעורר של נחלאות העיר גם את הספרדים וגם את האשכנזים, ללא אפליה...

בשנת 2019, במסגרת תוכנית נוסטלגית, הושמעה לכמה יהודים מבוגרים מירושלים, בשידור חי, הקלטה של המעורר הירושלמי ר' יודל כהן דער וועקער. מסתבר ששישים שנים קודם לכן, ב-1960, אחד מתושבי שכונת מאה שערים הקליט את המעורר על סרטי הקלטה שהיו מצויים אז. דמעות זלגו מעיניהם של חלק מהמשתתפים לשמע צלילי הילדות, "ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא, שטייט אויף צו סליחות! קומו לעבודת הבורא!". רבי יודל כהן היה דמות אגדית, שסיפורים רבים אפפו אותה: החל מרגשי הקודש ששפעו ממנו, האבלות על החורבן, התעוררות הסליחות והתלהבות התפילה, וכלה בידיעותיו המפורטות על כל בית ובית וכיצד לנהוג בו בהשכמת הבוקר.

בארכיון הצילומים של "אנו", מוזיאון העם היהודי, שמורה תמונה משנת 1925 מהעיירה וילקובישקי בליטא. בתמונה יהודי הדור פנים, ותחתיה כתוב: "הגבאי 'המעורר לסליחות', לפני ראש השנה, וילקובישקי, ליטא, 1925".

תיאור מפורט יותר של תפקיד ה"מעורר" נמצא ב"ספר הזיכרון" של העיירה ראטנה שבווהלין, הסמוכה לליטא. ספר הזיכרון מזכיר שני שמשים בשמותיהם - ר' משה השמש ור' חיים טופולובסקי סגנו - ומתאר בקצרה את מגוון תפקידיהם: לפני עלות השחר היה השמש עובר ליד הבתים ומקיש על התריסים; לקראת תפילה היה מזמין את הציבור; בערב שבת היה עובר בשוק ומכריז על כניסת השבת; והוא עסק גם בבדיקת העירוב ובמטלות קהילתיות נוספות. הספר אף מתאר את הקריאה שבה היה מעיר את אנשי העיר לעבודת הבוקר: "ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". מסתבר שמשפט זה עתיק יומין הוא, ועבר במסורת ה"מעוררים".

ד"ר מאיר נזרי, שתיעד את מנהגי קהילות תאפילאלת וסג'למאסא, מביא מזיכרונות משפחתו את דברי סבו, ר' מכלוף נזרי, שכונה בא־לו בן יחיא, את סגנונו המיוחד של ה"מעורר" המקומי. הלה היה מכריז, בערבית ובעברית: "מי שלא קם לסליחות כאילו אינו נמצא בעיר". לא הייתה מציאות כזו של יהודי שימשיך לישון אחרי חצות בחודש אלול! היו כאלו שאחרי הסליחות חזרו לנמנם, והיו שנשארו בבית הכנסת, לעסוק בתורה ובתפילה. גם האנשים הפשוטים ביותר נעשו בחודש אלול אנשי בית הכנסת.

עם המצאת השעונים המעוררים, נעלם אט אט תפקידם של ה"מעוררים" האנושיים, אך הם חקוקים בזיכרונותינו.