מלחמת פסיפיקו: איך תביעה של סוחר יהודי כמעט הפילה את ממשלת בריטניה?

ב-19 בינואר 1850 עגנה מול פיראוס שביוון שייטת של הצי המלכותי הבריטי. אוניות המלחמה נראו היטב מהחוף ומאתונה, המרוחקת קילומטרים אחדים בלבד. הדיפלומטים הבריטים כבר מסרו לממשלת יוון אולטימטום. עתה חדלו הדברים להיות חילופי מכתבים. אוניות יווניות עוכבו, נתיבי המסחר החלו להיסגר, ובהדרגה הורחב הלחץ מפיראוס אל סירוס ופטראס.

מה הצית את הכמעט-מלחמה הזו?

הסיבה היתה אדם אחד, סוחר יהודי מאתונה ששמו דוד פסיפיקו. במשך יותר משלושה חודשים התנהל סביב תביעתו של פסיפיקו משבר שבו צי בריטי כפה הסגר על מדינה אירופית, צרפת החזירה לזמן מה את שגרירה מלונדון, רוסיה מחתה בחריפות, הפרלמנט הבריטי כמעט הפיל את הממשלה, ושאלתו של סוחר יהודי מגיברלטר נעשתה לאחת הפרשות הידועות במדיניות החוץ הוויקטוריאנית.

דוד פסיפיקו, שנודע בדרך כלל בשם הספרדי-פורטוגלי המכובד "דון פסיפיקו", נולד לפי המקובל בגיברלטר בשנת 1784, למשפחה יהודית ספרדית. כיוון שגיברלטר היתה בשליטה בריטית, הוא נחשב לנתין בריטי. את רוב חייו הבוגרים עשה בעולם הפורטוגלי. בשנת 1812 עסק במסחר בלאגוש שבפורטוגל, לאחר מכן מונה לקונסול פורטוגל במרוקו, וב־1837 לקונסול הכללי של פורטוגל ביוון. בשנת 1842 הודח מהמשרה הדיפלומטית, אך נשאר באתונה כסוחר וכאיש פעיל בקהילה היהודית המקומית.

האירוע ששינה את חייו התרחש ביום ראשון, 4 באפריל 1847.

באתונה של אותן שנים נהגו בחג הפסחא לקיים טקס עממי של שריפת דמותו של יהודי. בשנת 1847 עמדה להגיע לעיר דמות שלא היה נוח במיוחד לקיים בנוכחותה טקס כזה: הבנקאי היהודי-צרפתי ג'יימס מאייר דה רוטשילד, מראשי בית רוטשילד בפריז. הוא הגיע לעסוק, בין השאר, בענייני ההלוואות של הממשלה היוונית. השלטונות אסרו באותה שנה את הטקס, כדי שלא לפגוע באורח רב ההשפעה.

ההמון לא קיבל את הביטול בשלווה. הכעס על האיסור הופנה כלפי יהודי בולט שהיה זמין ונגיש הרבה יותר מרוטשילד: דון פסיפיקו. לא היתה לו כל סמכות לבטל את המנהג, אבל בתוך אווירת ההסתה נעשה ביתו לכתובת. העובדה שהיה יהודי, זר ובעל קשרים עם נציגויות זרות סימנה אותו. ההמון הסתער על ביתו של פסיפיקו וערך בו פוגרום.

שלושה ימים לאחר האירוע, ב-7 באפריל, ישב פסיפיקו וכתב דיווח זועם לסר אדמונד ליונס, הנציג הבריטי באתונה. המכתב נכלל לאחר מכן במסמכים הרשמיים שהונחו לפני הפרלמנט הבריטי. לפי תיאורו, בסביבות הצהריים הגיעו אל ביתו 300 או 400 איש. היו ביניהם, לטענתו, גם אנשי המשטרה המקומית. הדלת נופצה באבנים, ההמון נכנס אל הבית, בני המשפחה נפגעו, חלונות ורהיטים נותצו וארונות נפרצו. פסיפיקו מנה תכשיטים, כלי כסף, יהלומים וכסף מזומן שנלקחו מהבית. בתוך תיבה אחת, כתב, היו 9,800 דרכמות. 7,500 מהן הופקדו בידיו לצורכי הקהילה היהודית, לצרכי הקמת בית תפילה וסיוע לעניים.

פרט אחד במכתב עתיד להפוך את תביעתו הקטנה יחסית לחשבון ענקי. בבית נשמרו גם ארכיונים ומסמכים מתקופת כהונתו בשירות פורטוגל. פסיפיקו טען כי במסמכים הללו נמצאו ההוכחות לכך שממשלת פורטוגל חייבת לו יותר מ-21 אלף לירות שטרלינג. ההמון השמיד את המסמכים, ולפיכך, טען פסיפיקו, יש לפצות אותו גם על הסכום שאיבד את יכולתו לתבוע מפורטוגל. בסך הכול הגיעה דרישתו לכ-800,000 דרכמות, או כ-26,600 ליש"ט, סכום עצום באמצע המאה התשע-עשרה.

פסיפיקו טען שאנשי כוחות הביטחון היו בין ההמון, ושבניו של שר המלחמה היו בין מובילי ההתפרעות. שר החוץ האנגלי חזר על הדברים בנאום שנשא בבית הנבחרים, וטען שהבית נמצא דקות הליכה מתחנת משמר, שהשלטונות קיבלו בקשת הגנה אך לא התערבו, ושההמון פעל במשך קרוב לשעתיים. הוא אף הזכיר טענה כי ניתן היה למצוא חלק מתכשיטי פסיפיקו בבית מסוים, אך הרשויות סירבו לערוך בו חיפוש. מנגד טענה ממשלת יוון כי פסיפיקו צריך לפנות לבתי המשפט ככל תובע אחר, ולא להפוך סכסוך אזרחי לעניין בין-לאומי.

בסוף 1849 הורה פלמרסטון לאדמירל סר ויליאם פארקר, מפקד צי הים התיכון, להגיע ליוון. ההוראות היו אופייניות מאוד לסגנונו של שר החוץ הבריטי: לנסות תחילה להשיג הסדר בנימוס, אבל למדוד את הסבלנות "בימים, אולי במספר קטן מאוד של שעות". אם הממשלה היוונית לא תיכנע, כתב פלמרסטון, יש לעבור לפעולות תגמול: לתפוס רכוש יווני, את כלי השיט של המדינה, ובהמשך, אם יהיה צורך, להטיל הסגר על נמלים.

בינואר 1850 הופיע הצי. האדמירל פארקר והשגריר החדש תומאס וייז הגיעו לארמון המלך אותון והמלכה אמליה, מסרו למעשה איום בכוח, ולאחר מכן ישבו עם מארחיהם לארוחה רשמית. ביומנה כינתה המלכה את אנשי הצי "פיראטים".

ב-19 בינואר החל האמברגו בפיראוס. אנשי הנציגות הבריטית עלו על אוניית הדגל HMS Queen, והצי החל לעצור אוניות יווניות. עד 22 בינואר כבר דיווח פארקר שכלי השיט של ממשלת יוון עוכבו. בהמשך הורחבה הפעולה אל סירוס, מרכז המסחר החשוב של הים האגאי, ואל פטראס, שממנה יצאה תוצרת חקלאית לשוקי מערב אירופה. אוניות סוחר יווניות נעצרו ולעיתים נגררו לסלמיס. הכוונה היתה פשוטה: אם הממשלה לא תשלם, המסחר היווני יישא במחיר עד שתשנה את דעתה.

יוון הצעירה היתה בעמדה רגישה במיוחד. עצמאותה הוכרה רק שני עשורים קודם לכן, והיא היתה מונרכיה שמעמדה הבין-לאומי הובטח במשותף בידי בריטניה, צרפת ורוסיה. העובדה שבריטניה פעלה לבדה נגד מדינה ששלוש המעצמות אמורות היו לערוב לה הפכה במהירות את חשבון הנזק של פסיפיקו לעימות בין המעצמות. צרפת ורוסיה טענו כי לונדון מפרה, למעשה, את מנגנון הערבות המשותף. הבריטים השיבו שמדובר בפעולת תגמול חוקית להשגת צדק לנתיניהם.

בפריז התקבלה הפעולה בזעם. צרפת שלחה לאתונה את הברון רומן אדואר גרו כמתווך. במשך שבועות עבר גרו בין הנציגות הבריטית לארמון וניסה להגיע לנוסחה שתאפשר ליוונים לשלם בלי להיראות כמי שנכנעו לאיומי תותחים. רוסיה לחצה מהצד האחר. היחסים בין לונדון לפריז הידרדרו עד כדי החזרת הנציג הדיפלומטי הצרפתי מלונדון.

ב-28 באפריל 1850 הסתיים ההסגר באופן רשמי, לאחר שממשלת יוון נכנעה לעיקרי הדרישות הבריטיות. אלא שגם לאחר שהצי התרחק, פסיפיקו עדיין לא קיבל את מאות אלפי הדרכמות שביקש. ב-18 ביולי 1850 נחתמה אמנה בין בריטניה ליוון, ולפיה נזקיו האמיתיים של פסיפיקו ייבדקו. החלק הגדול והשנוי ביותר במחלוקת, תביעתו בגין המסמכים שאבדו ושאמורים היו להוכיח חוב של פורטוגל, נמסר לוועדה של נציגים בריטים, צרפתים ויוונים בליסבון. כאשר הוועדה בדקה את הארכיונים הפורטוגליים, היא מצאה כי פסיפיקו עצמו כבר הגיש את תביעתו לפרלמנט הפורטוגלי בשנת 1839, וכי המסמכים הקשורים בה עדיין קיימים שם. עבור מרכיב זה של התביעה נפסק לו בסופו של דבר סכום של 150 ליש"ט בלבד. בסך הכול מציינים המקורות הסדר של 120,000 דרכמות ועוד 500 ליש"ט.

בינתיים עברה המלחמה מפיראוס לווסטמינסטר. ב-17 ביוני 1850 התקיים בבית הלורדים דיון ארוך על מדיניות הממשלה. לורד סטנלי הגיש הצעה שהכירה בזכותה ובחובתה של בריטניה להגן על נתיניה בחו"ל, אך גינתה שימוש באמצעי כפייה כדי לגבות מיוון תביעות שנחשבו בעיני המבקרים מפוקפקות או מופרזות. הממשלה הפסידה: 169 לורדים הצביעו בעד הצעת הגינוי ו-132 נגדה, רוב של 37. זו היתה סטירת לחי פוליטית ישירה לפלמרסטון.

הקרב עבר לבית הנבחרים, ושם התרחש אחד הדיונים המפורסמים ביותר בתולדות הפרלמנט הוויקטוריאני. פלמרסטון לא הסתפק בהגנה טכנית על חשבונותיו של פסיפיקו. בנאום ארוך ב-25 ביוני הוא הרחיב את הדיון לשאלה עקרונית: מה שווה להיות נתין בריטי אם ממשלתך אינה יכולה להגן עליך כאשר מדינה זרה מונעת ממך צדק? לדבריו, הכלל הוא שאזרח בריטי שנפגע בחוץ צריך תחילה לפנות לערכאות המקומיות, ורק כאשר אין אפשרות ממשית לקבל מהן צדק רשאית בריטניה להתערב. במקרה של פסיפיקו, טען, הרשויות עצמן כשלו בהגנה עליו ולא נתנו לו דרך אפקטיבית להשיג פיצוי.

בסיום נאומו שלף פלמרסטון משפט מהעולם הרומי: "Civis Romanus sum" – "אזרח רומי אני". כשם שאזרח רומי קדום, לטענתו, ידע כי מעמדו מגן עליו הרחק מרומא, כך צריך נתין בריטי בכל מקום לדעת שממשלת בריטניה לא תשאיר אותו ללא הגנה. הוא הוסיף כי: "העין הפקוחה והזרוע החזקה של אנגליה" יגנו על הנתין מפני עוול. המשפט הפך מיד לסיסמה, והעניק לפרשת פסיפיקו חיים ארוכים בהרבה מהוויכוח על הדרכמות שנגנבו מביתו.

פלמרסטון ניצח. בית הנבחרים תמך במדיניות הממשלה ברוב של 310 מול 264. הממשלה הוויגית שרדה, ופלמרסטון יצא מהמשבר כאחד המדינאים הפופולריים בבריטניה. שנים אחר כך נעשה פעמיים לראש הממשלה, ו"סיביס רומאנוס סום" נשאר מזוהה עם תפיסתו שלפיה כוח האימפריה צריך לעמוד מאחורי נתיניה גם מעבר לים.