מדוע נחרבה החורבה? הסיפור שטרם שמעתם

"חורבת רבי יהודה החסיד" היא אחד המבנים המפורסמים בעיר העתיקה של ירושלים. בית כנסת החורבה שימש כמרכז היישוב היהודי במאה הקודמת, וכיום חזר לפארו והדרו. אך לא רבים יודעים כי רבי יהודה החסיד, שעל שמו נקרא בית הכנסת, אינו רבי יהודה החסיד המפורסם, שהיה אחד הראשונים, מחבר "ספר חסידים", אלא דמות אחרת, מתקופה מאוחרת הרבה יותר, וגם שנויה במחלוקת.

רבי יהודה החסיד השני, המכונה לעיתים "רבי יהודה החסיד משידלוב", נולד בפולין בשנת ת"י (1650 לערך). רבי יהודה היה דרשן נודע, בעל השפעה עממית רבה, שפעל בגלילות פולין, מורביה וגרמניה. סביבו התגבשה חבורה רחבה של חסידים ויראי שמיים שעסקו בתשובה, בפרישות ובציפייה לגאולה.

סוף המאה הי"ז הייתה תקופה של מתיחות משיחית עזה בעולם היהודי. טראומת השבתאות עדיין הייתה טרייה, אך במקביל הלכה וגברה הכמיהה לגאולה ולשיבה לארץ ישראל. רבי יהודה החסיד החל להטיף כי הגיעה העת לעלות לירושלים ולהכין את הקרקע לגאולת ישראל. מקורות בני התקופה מתארים כיצד הצליח לרתום למפעלו מאות משפחות, שמכרו את רכושן והתכוננו למסע ארוך ומסוכן. מאידך, אחרים, כמו היעב"ץ, התנגדו לו בטענה כי הוא רואה את עצמו משיח, וממשיך את דרכו של שבתי צבי.

בשנת תס"א (1700) יצאה לדרך אחת העליות המאורגנות הגדולות ביותר שידעה ארץ ישראל בעת החדשה. לפי עדויות התקופה מנתה השיירה כאלף עד אלף וחמש מאות נפש בראשיתה, אם כי לא כולם הגיעו ליעדם. המסע עבר דרך גרמניה, מורביה, אוסטריה, הונגריה והבלקן. בדרך הצטרפו קבוצות נוספות, ואילו אחרים פרשו עקב מחסור, מחלות וקשיי הדרך.

המסע נמשך חודשים ארוכים. דרכים משובשות, גבולות, מיסים, שודדים ומחלות הפכו אותו לאחד ממסעות העלייה הקשים בתולדות יהודי אירופה. למרות זאת המשיכו העולים בדרכם, מתוך תחושה שהם שותפים למהלך היסטורי בעל משמעות רוחנית עצומה.

כאשר הגיעה הקבוצה לארץ ישראל בשנת תס"א, הייתה ירושלים עיר קטנה ועלובה למדי. אוכלוסייתה מנתה כמה אלפי נפש בלבד, וחיו בה קהילות ספרדיות, מוסתערבים, מגורשי ספרד וצאצאי קהילות קדומות. האשכנזים היו מיעוט קטן מאוד.

אלא שאז אירע המאורע שטלטל את הקהילה כולה: ימים ספורים בלבד לאחר כניסתו לירושלים נפטר רבי יהודה החסיד במפתיע, ככל הנראה ביום י"ז בחשוון תס"א. הוא היה כבן חמישים שנה בלבד. מותו הותיר את מאות העולים ללא מנהיגם, כשהם בארץ זרה, חסרי משאבים ונטולי הנהגה מרכזית.

המשבר היה מיידי. רבים מהעולים הגיעו חסרי אמצעים. חלקם הסתמכו על כספים שהובטחו להם מאירופה, אך הכספים לא תמיד הגיעו. במקביל ניסו אנשי הקהילה להקים מרכז קהילתי ובית כנסת גדול שישמש את האשכנזים בירושלים. לצורך כך נטלו הלוואות משמעותיות ממלווים ערביים מקומיים. בתחילה נדמה היה שהקהילה תצליח לעמוד בהתחייבויותיה, אך עם השנים תפחו החובות. מספר העולים פחת, המצב הכלכלי הורע, והחובות הפכו לנטל כבד מנשוא.

במשך כעשרים שנה ניסו ראשי הקהילה להתמודד עם המשבר. חלק מהחובות נפרעו, אחרים נדחו, אך בסופו של דבר הגיע המשבר לשיאו. בשנת תפ"א (1720) תקפו הנושים הערבים את חצר האשכנזים בירושלים. המבנים נהרסו, בתי המגורים נבזזו, ובית הכנסת האשכנזי הגדול נשרף וחרב. האירוע היה כה טראומטי, עד שהמקום כולו נודע מאז בשם "החורבה".

בעקבות האירועים, נאסר למעשה על יהודים אשכנזים להתיישב בירושלים בגלוי. במשך שנים רבות נאלצו אשכנזים שביקשו להתגורר בעיר להירשם כספרדים, ללבוש בגדים ספרדיים ולעיתים אף להסתפח לקהילה הספרדית, כדי להימנע מתביעות החוב הישנות.

במשך יותר ממאה שנה עמדה החורבה בשיממונה. נוסעים יהודים ולא־יהודים, שביקרו בירושלים במאה הי"ח ובתחילת המאה הי"ט, מזכירים שוב ושוב את המבנה החרב שבלט בלב הרובע היהודי. שרידי הקירות והקשתות היו תזכורת מתמדת לאסון הקהילה האשכנזית.

המפנה החל בראשית המאה הי"ט. בשנת תק"ע (1810 לערך) החלו תלמידי הגר"א להגיע לירושלים. בניגוד לקודמיהם, הם פעלו בשיטתיות להסדרת החובות הישנים. במשך עשרות שנים ניהלו משא ומתן עם הרשויות ועם יורשי הנושים, אספו כספים והכשירו את הקרקע לשיבה אשכנזית מסודרת לעיר. לבסוף, בשנת תרט"ז (1856), הונחה אבן הפינה לבית הכנסת החדש. המבנה המפואר שנבנה במקום תוכנן להיות אחד מבתי הכנסת המרשימים בארץ ישראל. עבודות הבנייה נמשכו מספר שנים, ובשנת תרכ"ד (1864) נחנך בית הכנסת "בית יעקב", אך הציבור המשיך לכנותו בפשטות "חורבת רבי יהודה החסיד".

הבניין החדש הפך במהרה למרכז הרוחני של הקהילה האשכנזית בירושלים. רבני העיר, ראשי הכוללים ואורחים רמי מעלה התפללו בו. במשך עשרות שנים היה לסמל התחייה האשכנזית בארץ ישראל.

אך גם פרק זה לא נמשך לנצח. במלחמת העצמאות, בשנת תש"ח, פוצץ הלגיון הירדני את בית הכנסת המפואר. שוב נותרה החורבה הרוסה, ושוב הפכה לסמל של חורבן. רק לאחר מלחמת ששת הימים חזר המקום לשליטת ישראל. במשך עשרות שנים ניצבה במקום קשת האבן המפורסמת שנותרה מהמבנה, עד שבתחילת המאה ה-21 התקבלה ההחלטה לשחזר את בית הכנסת במלואו.

בשנת תש"ע (2010), כמעט 310 שנים לאחר עליית רבי יהודה החסיד לירושלים, נחנך מחדש בית הכנסת המשוחזר. הוא משמש כיום את קהילת "אדרת אליהו" בירושלים, ועוד מתפללים רבים.