הקרב על השופר: מה גרם לשוטרים הבריטים להיעלם מהכותל?

ביום הכיפורים של שנת תרפ"ט (24 בספטמבר 1928) עמדו ברחבה הצרה שלפני הכותל המערבי מאות מתפללים. הכותל של אותם ימים לא נראה כפי שהוא נראה היום: לא הייתה רחבה גדולה, לא הייתה מחיצה קבועה ולא היו ספסלים מסודרים. בין בתי שכונת המוגרבים לבין אבני הכותל נותר מעבר צר, ברוחב של סמטה, ובו הצטופפו המתפללים.

לקראת יום הכיפורים הציבו היהודים מחיצה ארעית בין הגברים לנשים. בליל החג הגיעו למקום סגן מושל מחוז ירושלים הבריטי וקצין משטרה. אנשי הווקף התלוננו שהמחיצה, יחד עם מנורות, מחצלות וארון קודש גדול מהרגיל, משנה את מה שהבריטים הגדירו כ"סטטוס קוו". השמש התבקש להסיר את המחיצה עד הבוקר. כשלא עשה זאת, הגיעה המשטרה בעיצומה של תפילת יום הכיפורים והסירה אותה בכוח. בהודעה הרשמית שפרסמה ממשלת המנדט לאחר מכן היא הודתה כי האירוע גרם "זעזוע" למתפללים, אך טענה שהמחיצה הייתה הפרה של המצב הקיים. העיתונות העברית תיארה תמונה חריפה יותר: שוטרים קרעו את הבד, שברו את המחיצה, הוציאו כיסאות מתחת למתפללים קשישים. במהומה אף נפצעו נשים.

שנה לאחר מכן הגיע הוויכוח אל השופר. ביום הכיפורים תר"ץ (14 באוקטובר 1929) הודיעה ממשלת המנדט שלראשונה אסור לתקוע בשופר בסיום תפילת נעילה ליד הכותל. העיתון "דבר" דיווח למחרת על תגובת המתפללים: "קשה לתאר את ההתרגזות ששררה בין המתפללים על יד הכותל, בהודיע השמש, כי אסרו עליו להמציא את השופר ולתקוע". באותה שעה, ציין העיתון, נשמעה קריאת המואזין מהסביבה הסמוכה.

שני הרבנים הראשיים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, מחו בפני הנציב העליון ג'ון צ'נסלור. במכתבם, שפורסם בעיתונות, כתבו: "הפקודה האוסרת את תקיעת השופר עם גמר הצום והתפילה, פוגעת במנהג דתי המקודש בעמנו מדור לדור", והגדירו אותה "עלבון קשה לרגשותיו הדתיים" של הציבור ופגיעה בחופש הדת.

הוויכוח נמשך בוועדה בינלאומית שמינה חבר הלאומים כדי להכריע בזכויות הצדדים בכותל. בשנת 1930 ישבו שלושה חברי הוועדה בירושלים ושמעו עדים, עורכי דין, אנשי ווקף ונציגי היישוב היהודי. היהודים הביאו עדויות ותצלומים לכך שבמשך השנים הובאו למקום ספסלים, ספרי תורה וחפצי תפילה. הצד המוסלמי טען שכל שינוי כזה הוא פגיעה בבעלות הווקף. הוועדה הכירה בזכות היהודים לגשת לכותל ולהתפלל, אך קבעה בעלות מוסלמית על הכותל והרחבה שלפניו, והטילה שורה של מגבלות.

בסעיף החמישי של פסק הוועדה נכתב: "היהודים לא יורשו לתקוע בשופר ליד הכותל". במאי 1931 קיבל פסק הוועדה תוקף של "דבר המלך במועצה", וב-8 ביוני נכנס לתוקף החוק בארץ ישראל. מי שהפר את הוראותיו היה צפוי לעד שישה חודשי מאסר, לקנס של חמישים לירות ארץ ישראליות, או לשניהם. באותו חוק נאסר גם להביא ספסלים וכיסאות ולהציב מחיצה, בעוד שליהודים הובטחה "גישה חופשית לכותל לצורך תפילה" – אבל בתנאים שקבע השלטון.

מכאן מתחיל הסיפור שבמשך השנים קיבל את השם "הקרב על השופר".

הדמות הראשונה המזוהה איתו היא משה צבי סגל, בן 26, יליד פולטבה. במוצאי יום הכיפורים תרצ"א (2 באוקטובר 1930) הגיע סגל לכותל. הוא החליט שלא לקבל את האיסור, השיג שופר, הסתיר אותו והצליח לתקוע בסיום נעילה. הוא נעצר מיד על ידי הבריטים, והרב קוק הישיש הודיע שהוא לא ישבור את צום יום הכיפורים עד שישוחרר הצעיר.

שנתיים לאחר מכן, ביום הכיפורים תרצ"ג (10 באוקטובר 1932) הגיע לכותל צעיר בשם שלמה נוימן. הוא הצליח להכניס שופר, המתין לסיום תפילת נעילה ותקע. המשטרה עצרה אותו. הוא נידון ל-21 ימי מאסר. חודש לאחר מכן כתב אב"א אחימאיר בעיתון "חזית העם" מאמר שכותרתו "התקיעה הגדולה", ובו הציג את נוימן ואת סגל כסמל למאבק נגד ההשלמה עם ההגבלות הבריטיות. על נוימן כתב: "והוא שלמה תקע על יד הכותל בשופר אחרי תפילת ה'נעילה' של תרצ"ג".

מאותו שלב הפכה התקיעה של מוצאי יום הכיפורים ל"מבצע" שנתי קבוע של מתפללי הכותל. השיטה הייתה פשוטה למראה ומסובכת בביצוע. המשטרה ידעה שתהיה תקיעה, המתפללים ידעו שהמשטרה יודעת. הדרכים המוליכות לכותל התמלאו שוטרים ובלשים, המתפללים נבדקו. איתור שופר אינו קשה במיוחד: אי אפשר לקפל אותו ולהכניס לכיס קטן. לכן הועברו השופרות מאדם לאדם, לעיתים באמצעות נשים שהשוטרים נמנעו מלחפש עליהן באותה יסודיות, ולעיתים הוכנסו למקום שעות קודם לכן. התוקע עצמו לא תמיד ידע עד הרגע האחרון כיצד השופר יגיע לידיו.

ליתר ביטחון, לא הסתפקו בתוקע אחד. המתפללים ניסו להבריח כמה שיותר שופרות, וכמה פעמים הצליחו לתקוע משני צדי הרחבה בבת אחת, לעיני השוטרים והבלשים הבריטים המתוסכלים.

ביום הכיפורים תרצ"ט (1938) היה יעקב אהרוני, נער ירושלמי שעדיין לא מלאו לו שמונה עשרה, ל"בעל התוקע" הראשון. מי ששלח אותו הודיע לו מראש: "אתה תיאסר ותשב בבית הסוהר". אהרוני הסכים. לצדו נבחר ישראל תבואה להיות בעל התוקע השני. התוכנית קבעה ששניהם יגיעו בנפרד: אחד אל מניין הספרדים, ואחד אל האשכנזים. אם אחד ייתפס קודם התקיעה, האחר עדיין יוכל לבצע את המשימה. בכניסה לעיר העתיקה נערך על אהרוני חיפוש. ברגע האחרון פנה ביידיש לאישה חרדית וביקש ממנה להכניס את השופר עבורו. היא הסתירה אותו והחזירה לו אותו בתוך הרחבה. אהרוני, שידע חזנות, עבר לפני התיבה במניין שהקים בקצה הכותל. הוא הבחין בבלש יהודי משתף פעולה עם הבריטיים, שעוקב אחריו, ולא יכול היה להצביע עליו בלי להסגיר את עצמו, אך הוא ראה שאותו בלש רחוק מקיום מצוות התפילה, ולכן באמצע אמירת הסליחות שילב אמירה בלשון הקודש ובהברה ובמנגינה של תפילה "אנשי שלומי, הושיעוני ממוסר של מלכות הרשעה, בעל כובע קטנה ובהירה". ה'סליחה' עשתה את שלה, והמתפללים גערו בו והרחיקו אותו עד שהסתלק בבושת פנים.

בסיום התפילה, כאשר אזניהם של הבלשים נדרכו, שוב נשמעו שתי תקיעות משני צדי רחבת הכותל... התוקעים נעצרו מיד. אהרוני הועבר ל"קישלה", בית המעצר שליד שער יפו. לימים סיפר כי בתא היו אסירים ערבים שניסו להתנכל לשני הצעירים היהודים, והם ארגנו ביניהם משמרות כדי שאחד יישאר ער בזמן שהאחר ישן. בבוקר נמצאו אצל כמה מהאסירים מקלות שבהם שובצו סכיני גילוח.

בשנת 1939 היו התוקעים ישעיהו גוטסמן ומשה חי. חי נלקח לקישלה ונחקר במשך יומיים. בשנים אחרות הצליחו התוקעים להיעלם בתוך הקהל. במקרה אחד בשנת 1943 לא הצליחה המשטרה לאתר את התוקעים, שהעלימו את השופר רגע אחרי התקיעה, ועצרה במקומם 25 מתפללים. צבי אנטמן, אחד העצורים באירוע אחר, סיפר ששאל את החוקר מדוע עצרו דווקא אותו. הוא לא קיבל תשובה.

בשנת 1944 השתנה אופי המאבק. האצ"ל כבר הכריז על מרד בשלטון הבריטי. לקראת יום הכיפורים תש"ה פרסם הארגון סדרת כרוזים. אחד מהם הודיע, שכל שוטר בריטי שייכנס ביום הכיפורים לרחבת הכותל כדי להפריע למתפללים ייחשב בעיני המחתרת כאחראי למעשה פלילי. ביום הכיפורים תש"ה (27 בספטמבר 1944) לא הופיעו שוטרים בריטים במדים ברחבת הכותל. השופר נשמע בסיום נעילה ללא הפרעה. המתפללים שרו "התקווה". באותו זמן כבר נעו יחידות האצ"ל לעבר ארבע תחנות משטרה בחיפה, קלקיליה, בית דגון וקטרה. לפי תיאור הארגון, האזהרות סביב הכותל שימשו גם פעולת הטעיה: הבולשת ציפתה לעימות בירושלים, בעוד הכוחות העיקריים פעלו במקומות אחרים. רק בקטרה הצליחו אנשי האצ"ל לפרוץ לתחנה ולהוציא נשק. בשאר המקומות התפתחו חילופי אש, והכוחות נסוגו.

לראשונה מאז החלו ההגבלות נשמעה, אפוא, התקיעה, בלי ששורת שוטרים תסתער מיד לתוך הקהל. זה לא ביטל את חוק 1931, אבל מבחינת המאבק על הכותל היה זה שינוי ברור: ההחלטה מה יישמע בסיום תפילת נעילה כבר לא נאכפה באותו ערב כפי שנאכפה לפני כן.

שנתיים אחר כך, ביום הכיפורים תש"ז (1946) שוב הוכנסו לכותל כמה שופרות. אחד התוקעים היה משה קיראון, שנקרא אז קרוואני. הוא נעצר והובל לקישלה. בזיכרונותיו סיפר שבחקירה שאלו מי שלח אותו, והוא שתק. רבי מרדכי ויינגרטן, מוכתר הרובע היהודי, הגיע לבית המעצר והביא לצעיר, שהיה לאחר צום יום הכיפורים, פיתה וגבינות. עורך הדין אליהו מרידור השיג את שחרורו בערבות.

השופר עצמו הוחרם בידי שוטר בריטי ונעלם. עשרות שנים לאחר מכן התברר שהשוטר שמר אותו. בעקבות מפגש מקרי בלונדון הוחזר השופר לישראל, וכיום הוא נמצא בירושלים. בארכיון מכון ז'בוטינסקי נשמר תיעוד תחת הכותרת "השופר חזר הביתה".

עם שחרור הכותל בתשכ"ז נשמעו שוב תקיעות שופר ברחבת הכותל, ומאז לא פסקו. משה צבי סגל חזר לאחר מלחמת ששת הימים לגור ברובע היהודי, והתמיד להגיע לכותל. הוא נפטר ביום הכיפורים תשמ"ו (25 בספטמבר 1985). יעקב סיקא אהרוני האריך ימים עד גיל 101. בשנת 2010 עוד התכנסו בכותל כמה מהצעירים שתקעו שם בשנות המנדט, ושחזרו את מסירות נפשם לתקוע בשופר ליד שריד בית מקדשנו.