האישה שסירבה לחברת התרופות, ומנעה אסון שפגע באלפי תינוקות

בסוף שנות החמישים של המאה העשרים הייתה תלידומיד אחת התרופות המרגיעות הפופולריות בעולם. היא נמכרה בארצות רבות כתרופת שינה, כתרופה להרגעה ובהמשך גם כטיפול לבחילות בוקר. היא שווקה בשמות מסחריים שונים: בגרמניה המערבית התפרסמה בשם קונטרגן, ובארצות הברית ביקשה חברת William S. Merrell, חלק מקבוצת Richardson-Merrell, לשווקה בשם Kevadon.

באותם ימים עדיין לא התקיים המבנה המוכר כיום של בדיקת תרופות: ניסויים קליניים מבוקרים בשלבים, הסכמה מדעת מפורטת, תיק בטיחות מלא, חובת הוכחת יעילות, מעקב הדוק אחר תופעות לוואי ודיווח מוסדר לרשויות. רפואה עתיקה ורפואה מסורתית פעלו במשך דורות בעיקר על בסיס ניסיון, סמכות, תצפית, מסורת, הצלחות נקודתיות ולעיתים גם אמונות מקובלות. גם בראשית הרפואה המודרנית לא תמיד נדרשה הוכחה שיטתית. תרופה יכלה להתקדם בשוק בגלל המלצות רופאים, מכתבי שבח, תצפיות לא מסודרות או תחושת ביטחון כללית של היצרן.

ההיסטוריה האמריקאית של פיקוח התרופות התקדמה בשלבים. בשנת 1906 נחקק חוק המזון והתרופות הטהורות, שנועד בעיקר להתמודד עם זיופים, תוויות מטעות וחומרים בעייתיים. אבל החוק עדיין לא יצר את מה שאנו מכירים כיום כאישור מדעי מלא לפני שיווק. בשנת 1937 אירע אסון אליקסיר סולפנילאמיד: תרופה נוזלית שהכילה מרכיב רעיל הופצה בלי בדיקת בטיחות מספקת, וגרמה למותם של יותר ממאה בני אדם. בעקבות האסון נחקק בשנת 1938 חוק המזון, התרופות והקוסמטיקה הפדרלי, שחייב יצרנים להגיש ל־FDA בקשה מסודרת לתרופה חדשה, ולהראות נתוני בטיחות לפני שיווק. אולם עדיין היה חסר מרכיב מכריע: הוכחה מדעית מסודרת של יעילות, פיקוח מחמיר על ניסויים קליניים ותיעוד מבוקר של מה שמתרחש אצל המטופלים.

בשנת 1960 הצטרפה פרנסס אולדהם קלסי ל־FDA בוושינגטון. היא הייתה חדשה במערכת, אחת ממספר מצומצם של קצינים רפואיים שתפקידם היה לעבור על בקשות לאישור תרופות חדשות. ב־8 בספטמבר אותה שנה נחת על שולחנה תיק הבקשה של Kevadon – תלידומיד לשוק האמריקאי. זו נראתה בקשה פשוטה. התרופה כבר נמכרה מחוץ לארצות הברית, הוצגה כבטוחה במיוחד והייתה לה הילה של הצלחה מסחרית. החברה ציפתה לאישור מהיר.

היא פתחה את החומר ולא מצאה בו את מה שרצתה לראות. היו בו המלצות, מכתבים, ניסוחים כלליים, טענות על בטיחות ודיווחים שנשענו במידה רבה על התרשמות רופאים. אבל לא היו בו מחקרים מספקים מן הסוג שיכול להרגיע בודק פרמקולוגי זהיר. חסרו נתוני רעילות משכנעים. חסרו מחקרים מספקים בבעלי חיים בהיריון. חסרה תשובה לשאלה מה קורה לעובר כאשר האם נוטלת את התרופה. חסרה הוכחה שהתרופה אכן בטוחה לאוכלוסייה הרגישה ביותר שהחברה ביקשה לשווק אליה: נשים שסובלות מבחילות בהיריון.

החברה לא ראתה בזה מכשול מהותי. תלידומיד כבר נמכרה בעולם. רופאים השתמשו בה. בארצות מסוימות היא נמכרה בכמויות גדולות. בעולם התרופות של אותה תקופה, זה עצמו היה נתפס כהוכחה מסוג מסוים: אם התרופה נמכרת, ואם אין רעש מיידי סביב מקרי הרעלה גלויים, סימן שהיא כנראה בטוחה. היו לה שישים ימים להגיש התנגדות, ולא – התרופה תאושר אוטומטית.

קלסי לא הסתפקה בהתרשמות. היא ביקשה נתונים. בכל פעם שהשעון התקרב לסיום ששים הימים, היא שלחה לחברה דרישה נוספת. כך התאפס השעון. החברה שלחה עוד חומר, אך החומר לא פתר את השאלות. נציגי החברה הגיעו לוושינגטון, ישבו במשרדים, לחצו, התלוננו, ניסו לשכנע. הם ביקרו ב־FDA עשרות פעמים, וטענו שהעיכוב מיותר. הם ביקשו להתקדם. הם ניסו לפנות גם מעל ראשה, אך הממונים עליה גיבו אותה.

בינתיים התרופה כבר נכנסה בפועל לחלק מהרפואה האמריקאית, אף שלא אושרה לשיווק מסחרי. באותה תקופה יכלו חברות לחלק לרופאים דוגמיות של תרופות המוגדרות "ניסיוניות". תחת המסגרת הזאת הפיצה חברת מרל יותר משני מיליון טבליות לרופאים ולמטופלים בארצות הברית. הרישום לא היה הדוק כפי שהיה נעשה כיום. חלק מהמטופלות היו נשים בהיריון. התרופה לא עמדה על מדף בית המרקחת האמריקאי כתרופה מאושרת, אבל היא כבר הסתובבה בשטח.

באותו זמן, באירופה, נרשמה תופעה חדשה ומצערת בבתי חולים, במחלקות יולדות ובמרפאות ילדים. רופאים בגרמניה ובאוסטרליה החלו לראות תופעה חריגה: תינוקות שנולדו עם מומים קשים בגפיים ובאיברים נוספים. רופא בריטי פרסם מאמר ובו טען כי מדובר בתופעת לואי של נטילת תלידומיד בהריון.

בנובמבר 1961 הצטברו העדויות באירופה. התלידומיד הוסרה מהמדפים במדינות שונות. במרץ 1962 משכה חברת מרל ll את בקשת האישור בארצות הברית. ביולי אותה שנה פרסם העיתונאי מורטון מינץ בוושינגטון פוסט את סיפורה של קלסי בעמוד הראשון. הציבור האמריקאי גילה כי במשך חודשים ארוכים עמדה רופאה חדשה יחסית ב־FDA מול חברה גדולה, מול לחץ מסחרי, מול דפוסי עבודה מקובלים, ודרשה דבר אחד: לראות הוכחה. בעמידתה האיתנה היא הצילה אלפים רבים של תינוקות באמריקה מגורל דומה לזה שהתרחש באירופה.

המספרים העולמיים של אסון תלידומיד היו כבדים מאוד. מקורות רבים מדברים על יותר מעשרת אלפים ילדים שנפגעו ברחבי העולם, לצד הריונות רבים שהסתיימו באובדן. בארצות הברית, מאחר שהתרופה לא אושרה לשיווק, היקף הפגיעה היה קטן בהרבה, אך לא אפסי. המקרים האמריקאיים הידועים נקשרו בעיקר לדוגמיות שחולקו במסגרת "ניסיונית", לפני שהמערכת הרגולטורית ידעה לפקח על התחום באופן מלא.

באוגוסט 1962 העניק הנשיא ג'ון פ. קנדי לפרנסס קלסי את פרס הנשיא לשירות אזרחי פדרלי מצטיין. זה היה אחד העיטורים הגבוהים ביותר לעובד ציבור אמריקאי. ב־10 באוקטובר 1962 חתם הנשיא קנדי על תיקוני Kefauver-Harris לחוק התרופות. התיקונים שינו את מעמדו של ה־FDA ואת הדרך שבה תרופות מאושרות בארצות הברית. מעתה לא די היה להראות שתרופה אינה רעילה באופן מיידי. היצרן נדרש להוכיח גם יעילות. הניסויים הקליניים קיבלו מסגרת קשוחה יותר. נדרשה הסכמה מדעת של משתתפי מחקר. היה צורך למסור ל־FDA פרטים מלאים יותר על חקירות קליניות ועל הפצת תרופות ניסיוניות. מחקר בבעלי חיים נעשה חלק חשוב יותר מהבסיס לבטיחות לפני מעבר לבני אדם.