התגלה בין דפי הגניזה: מי היה החזן ידותון?

דף מתוך ספר קדוש שנקרע אינו מושלך לאשפה. במשך מאות שנים הניחו יהודי פוסטאט שבמצרים כתבים שיצאו מכלל שימוש בגניזת בית הכנסת. בין הדפים נשמרו גם סידורים, פיוטים והוראות לחזנים. מה שלא התאים עוד לשימוש בתפילה נעשה לימים מקור ללימוד תולדותיה.

אוסף הגניזה כולל חומר מסוגים רבים: ספרי קודש, מכתבים, חשבונות ומסמכים. בתוך התערובת הזאת נמצאים דפי תפילה, שלפעמים שרדו מהם רק שורות אחדות. כתבי הגניזה נפוצו בכמה וכמה ספריות בעולם, והיו מקרים שבהם נמצא קרע דף אחד בפריז וחברו בלונדון, עד שחוקרים עמדו על כך וחיברו את חלקי ה"פאזל" כדי להשיג עוד נוסח תפילה ישן.

דרך הגניזה התוודענו לחזן ידותון, החזן מהעיר פוסטאט שבמצרים.

באדר שנת 1211 נכתב בפוסטאט מסמך יוצא דופן. בני בית הכנסת של הירושלמים ביקשו להבטיח שמנהגי התפילה שקיבלו מאבותיהם יישמרו. הם העלו את הדברים על הכתב, פירטו את מנהגיהם והצהירו שאין לשנותם. את המסמך כתב רבי ידותון הלוי, חזן הקהילה.

כתב האמנה שרד בגניזה הקהירית, והוא שמור כיום בספרייה הבודליאנית באוקספורד. זיהוי כתב ידו של ידותון, שעליו הצביע חוקר התפילה עזרא פליישר, מחבר בין המסמך הציבורי ובין האיש שהופקד על קיום המנהגים בפועל. ידותון הכיר את המסורת מתוך תפקידו: הוא היה האיש שאמר את הנוסח, שילב את הפיוטים והוביל את תפילת הציבור.

בית הכנסת של בני ארץ ישראל בפוסטאט, המוכר כבית הכנסת בן עזרא, שימר מסורת תפילה שמקורה בארץ ישראל. בראשית המאה השלוש-עשרה עדיין נותרו בו מנהגים ונוסחים שנבדלו מהמסורת הבבלית, שהלכה והתבססה בקהילות ישראל.

ידותון היה חזן ופייטן, ומפעילותו נשארו בגניזה קובצי תפילה ותעודות. אלה מאפשרים לעקוב אחר מאמציו לשמר את מנהג בית הכנסת בתקופה שבה גברה הדרישה לשנותו. בין המצדדים בשינויים היה רבי אברהם בן הרמב"ם, מנהיג יהודי מצרים.

אחת המחלוקות נגעה לתפילת ערבית של שבת. בבית הכנסת נהגו לפתוח את ברכת "מעריב ערבים" בנוסח "אשר כילה", ולשלב בה פיוט. ידותון כתב שאלה לרבי אברהם בן הרמב"ם, שבה ביקש לשכנעו שמנהג הקהילה ראוי ומותר.

בעניין הזה ניכר הבדל בין דרך הטיפול של הרמב"ם ובין הכרעת בנו. הרמב"ם הסתייג מהנוסח, אך הורה שלא לכפות את ביטולו, משום שלא ראה בו שינוי בעניין הברכה וחשש מהמחלוקת. רבי אברהם ורבי יוסף ראש הסדר סברו שיש בנוסח שינוי המחייב את ביטולו. בתשובה לתימן משנת 1215-1216 סיפר רבי אברהם שכבר ביטל את אמירתו לאחר שעלה להנהגה.

האמת היא שהנוסח "אשר כילה" מוכר מסידור רב סעדיה גאון, והיה בשימוש גם בקרב מתפללים מהמסורת הבבלית. שיוכו לבית הכנסת הארץ-ישראלי בפוסטאט אינו הופך אותו למנהג ארץ ישראלי בלעדי.

את עולמו של החזן ידותון אפשר להכיר גם מתוך קובץ תפילות שהחוקרים מכנים "סדר פוסטאט א". עזרא פליישר זיהה את ידותון כמעתיקו וכמי שליקט את החומר שבו. הקובץ השתמר בדפים קרועים ומפוזרים, וחיבורם מחדש החזיר לידינו חלק מסדרי התפילה ששימשו אותו.

אחד הקטעים עוסק במעמד חגיגי לכבוד ראש חודש ניסן. בערבית כונה היום "ראש החודש הגדול", ובסדר שנשמר לכבודו שולבו פיוטים וברכות. בין הפיוטים מופיע שיר בארמית המתאר ויכוח בין חודשי השנה. זו דוגמה למסורת רחבה של תפילה ופיוט שנלוותה ללוח השנה הארץ ישראלי.

גם דרך שחזור הקובץ מעניינת. החוקר מיכאל רנד זיהה שקרע אחד משלים את חלקו החסר של דף אחר. צירוף הקרעים אפשר לקרוא ברצף מילים שנדפסו קודם לכן בנפרד, ולהבין טוב יותר את מבנה העמוד.

ידותון השתייך למשפחת חזנים. גם אביו לוי ואחיו משה עסקו בחזנות בבית הכנסת הארץ-ישראלי בתקופות שונות. מכתבים, פיוטים ותעודות הקשורים למשפחה השתמרו בגניזה, והם מציגים את העבודה המתמשכת שמאחורי תפילת הציבור: העתקה, חיבור פיוטים, החלפת נוסחים וקשר בין חזנים.

אמנם מאמציו של ידותון לא הבטיחו את המשך קיומו של המנהג כמסורת קהילתית חיה, אך קובצי התפילה שהעתיק נעשו לימים מהמקורות החשובים להכרתו. כתב האמנה מגלה אילו מנהגים ביקשו בני הקהילה לשמר, השאלה לרבי אברהם מלמדת כיצד ניסו להגן עליהם, ודפי הסידור מראים מה אמר החזן בפועל.

בזכות הצירוף הזה אפשר ללמוד על המחלוקת מתוך המסמכים שנכתבו בשעת התרחשותה, ולקרוא חלק מהתפילות שרבי ידותון ביקש להמשיך ולומר בבית הכנסת בפוסטאט.