החפירה שהפריכה את מכחישי הלוח העברי: מה היה הממצא שהכריע?

ורשא, תרי"ב, 1852.

בשנת תרי"ב פרסם המשכיל הביאליסטוקי חיים זליג סלונימסקי את ספרו "יסודי העיבור", שנדפס בוורשא. הספר בא, לכאורה, לבאר את יסודות עיבור השנה והחודש בלוח העברי המסורתי, אבל מתחת לפני השטח הוא בא גם להטיל ספק, להכחיש ולערבב את הקבלה הישרה והמסורה.

בין הדברים טען סלונימסקי, המכונה חז"ס, כי בימי הבית הראשון לא נהג הלוח העברי המקובל המשלב בין חדשי הירח לחדשי השמש, אלא עם ישראל מנו רק לפי השמש. הטענה עוררה מרמור רב בקרב שלומי אמוני ישראל, אבל חז"ס טען כי "אלו מסקנות המדע", והסתמך על כתבים של כתות מימי הבית השני.

כתות אלו היו כיתות מינות שעשו בדיוק את עבודתו של סלונימסקי, כאלפיים שנה לפניו - להכחיש את המסורת.

חורף תרפ"ח, 1928, תל אל פרעה.

סר פלינדרס פיטרי רכב בראש השיירה היוצאת מכיוון עזה מזרחה. מספר קילומטרים לאחר שנעלמה עזה מאחוריהם, נראה מרחוק ההר המכונה "תל אל פרעה". פיטרי הרים את ידו וסימן את הכיוון. לאחר מספר שעות חנתה השיירה כולה למרגלות התל, עשרים וארבעה קילומטרים דרומית-מזרחית לעזה.

פלינדרס ירד מסוסו. חברי המשלחת, שישבו בעגלות פתוחות הרתומות לחמורים, קפצו אל הקרקע והתבוננו סביבם: לפניהם התנשא תל אל פרעה, קירותיו כמעט אנכיים וראשו שטוח, כולו מוריק מצמחיית החורף. מאחוריהם שוצף נחל הבשור. נערים בדואים מתושבי ואדי עזה, שנשכרו במיוחד לשם כך, החלו לפרוק בזריזות את המטען מעל הגמלים. אוהלים הוקמו, כדי מים מולאו מהנחל, ומחנה ענק של ארבע מאות איש התמקם למרגלות התל. מחנה זה התקיים במשך שלוש שנים, שבהן נחפר "תל אל פרעה", שככל הנראה היה אתרה של העיר "שרוחן" שבנחלת שבט שמעון.

בכל בוקר התפזרו קבוצות העבודה על התל ובאתרי הקברות שסביבו, עפר הוצא בסלים, קירות לבני בוץ נוקו, כלי חרס נאספו לפי קבוצות, וקברים נמדדו, צוירו וצולמו. התברר כי 15 מטרים מגובה התל, הן שכבות ארכיאולוגיות מתקופות שונות!

ממרומי התל נראה הנוף מרהיב. בקצה האופק המערבי נראית עזה לחוף הים, למרגלות התל זורם נחל הבשור, מצפון לביצות הבשור, מדרום ומזרח מישורי אדמת לס חרוצים בנתיבי השיטפונות. בחורף דשאים ירוקים למלוא העין, בקיץ חורב, יובש ומדבר עד קצה האופק. המראה ממחיש את חשיבותה של העיר ששכנה כאן, החולשת על הדרך ממצרים לעזה, שער הכניסה הדרומי של ארץ ישראל. מעונה לעונה חודרים המעדרים שכבה נוספת אל בטן התל, חושפים עוד ועוד שכיות חמדה בנות אלפי שנים.

השכבה מהתקופה הפרסית כבר נחפרה ומופתה. החפירות מגיעות אל תקופת הברזל, היא תקופת הבית הראשון. בתחתיתה מתגלים ממצאים מתקופה קודמת, שבה שלטו המצרים באזור. "בית המושל המצרי" היה מבנה אדיר ומבוצר, עמוס בפניני תרבות מצריים וגם בכלי נשק. על הנקודה הזו בדיוק נאמר בתורה "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". אל הדרך הזו, העולה ממצרים לעזה למרגלות שרוחן, יכלו בני ישראל להגיע ממצרים בשלושה ימים, אלא שכאן, בבית המושל המצרי, היו נאספים סרני הפלשתים יחד עם הנציג המצרי, חולשים עליהם מראש ההר ומטילים את מוראם, ואף את חציהם וחניתותיהם.

בנקודת הזמן שבה אנו עוסקים, התמקדה החפירה בתקופת הישראלית. הישראלים השתמשו בביצורי העיר שהיו קיימים, "בתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת" (דברים ו', י"א). על הביצורים הקיימים הם בנו את עירם, הפשוטה יחסית, ללא גילופים ועיטורים. בין הממצאים מהתקופה הישראלית נמצאה לוחית עצם קטנה, בתוך מצבור תכשיטים וחפצים אישיים של אדם, שנקברו איתו. לוחית העצם שויפה בקפידה. היו בה 30 חורים מסודרים, בשלוש שורות של עשר, ועוד 12 חורים בשורה מאוזנת למעלה. המספרים 12 ו-30 התקשרו באופן אוטומטי ללוח השנה. האם מדובר בלוח שנה אישי, שבו ניתן לתקוע יתד או מחט כדי לסמן את היום והחודש, ולהעבירה מדי יום לנקב המתאים? כך שיער פלינדרס פיטרי.

מפשפוש בדוחות החפירה, מתברר כי כבר ב-1901 מצא רוברט מקאליסטר בחפירות גזר לוחית עצם כזו. כמה שנים אחרי חפירת תל פרעה מצא ג'ימס סטארקי כמה לוחיות כאלו בחפירות לכיש. אברהם בירן מצא לוחית דןמה בתל ערוער בשנת 1980, ובשנת 2000 מצאו החוקרים רוני רייך ואלי שוקרון לוחית נוספת כזו, ליד מעיין הגיחון שבעיר דוד. סך הכל נמצאו תשע לוחיות, כולן ברחבי ממלכת ישראל הקדומה.

לוחות השנה האלו מעידים בבירור על לוח שנה שבו החודשים הם חודשי לבנה, שכן רק חודשי לבנה אינם עוברים את יום ה-30. בשנת חמה חלק מהחדשים מגיעים ל-31 ימים.

החוקר סאשה שטרן פרסם את הממצאים במאמרו על הלוח העברי, וכתב שממצאים אלו, בין עוד ממצאים אחרים, מפריכים את תיאוריית הכחשת מקוריות הלוח.