היסטוריה וארכיאולוגיה

כפרים שלמים נמחקו באחת. משפחות התעוררו לשאגת מים במקום לצלצול התרנגול. מי שלא טבע בגל הראשון – מצא עצמו על גגות, על עצים, או נודד ברגליים יחפות כשמים גועשים מימינו ומשמאלו. זרם הנהר הצהוב – הנהר שנחשב לערש הציוויליזציה הסינית – הפך באותו קיץ לקבר המוני גועש

סביב אגם ניוס נמצאו עם שחר מאות בני אדם מוטלים ללא רוח חיים, לצד אלפי ראשי בקר וחיות בר. לא קדמה לאירוע רעידת אדמה משמעותית, לא התפרצות געשית גלויה ולא כל התרעה שניתן היה לחוש בה מראש

הוא נותן לה פקודה אחת יוצאת דופן: קודם לחיות. מזון סדיר, שלוש ארוחות ביום, מנוחה, מקום לישון. עבור אישה ששרדה על שאריות רקובות, זו כמעט תחושת גן עדן. בתוך שבוע הפצעים נסגרים, השיעול נרגע, והעיניים הכבויות מתחילות לקבל ניצוץ

בתוך המגילה מצא הספרן דניאל ליפסון "תעודת כבוד" לילדה יהודייה מאמסטרדם. מה עלה בגורלה של פסיה בלומיסט במהלך השואה? האם שרדה? תשובה על כך הגיעה רק אחרי שנים, כאשר יצא ספר חדש לאור

כשהשמועה התקרבה מהר יותר מן הרוכבים עצמם, כבר ידעו הכול כי הקוזאקים בדרך. דפיקות סוסים בשדות, עשן באופק, פליטים נוספים הנכנסים בשערים בפנים קפואות – הכול הצביע על כך שהעיר עומדת בפני מבחן קשה

תנועת המוסר לא ביקשה להחליף את התורה, אלא להוסיף לה ממד של עבודה פנימית שיטתית: חשבון נפש, התבוננות, לימוד ספרי מוסר ולעיתים אף תרגולים רגשיים של יראה והכנעה. אבל כאן בדיוק נולדה ההתנגדות

לא עצמות, לא שיניים, לא שלדים קשיחים – אלא רישומים עדינים של יצורים רכים, כאילו הטבע עצמו הטביע זיכרון של חיים שנעלמו מבלי להשאיר צאצאים ברורים. זהו עולם האדיקאר – תעלומה ביולוגית שמסרבת להתיישב בנוחות עם כל מה שחשבנו שידענו על מבנה החיים

הבית שבו פעל בית המרקחת נבנה בשנותיה הראשונות של שכונת מחנה יהודה. אליעזר אופלטקה, רוקח שעלה מפראג, הקים את בית המרקחת בקומת הקרקע, בעוד הוא עצמו מתגורר בקומה השנייה. כך פעל המקום במשך עשרות שנים, כחלק בלתי נפרד מן המרקם הירושלמי של פעם

מתחת לגבעת גיר תמימה למראה, נחצב בשקט אחד הפרויקטים המטורפים ביותר שיצאו מהדמיון החולני של המשטר הנאצי: תותח-על באורך של יותר מ-100 מטר, קבוע בזווית לעבר לונדון, שנועד להמטיר על הבירה הבריטית מאות פגזים ביום ממרחק של יותר מ־150 קילומטר. זה היה ה-V3, "נשק הנקם" השלישי של היטלר

על הרקפת איום מפחיד יותר: שם נורא ומזעזע. אם היית פונה לתושבי הארץ לפני כמה דורות ומדבר על רקפת, איש לא היה מבין מה אתה רוצה. לצמח קראו "לחם החזירים" - תרגום שמו בגרמנית. ומי זה ילך להגן או לחקוק חוקים על צמח עם שם מזעזע כזה?

יש אירוניה יפה בכך שדווקא מהגר יהודי, שברח מרדיפות, כתב את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר לאמריקה. אך אולי אין זה מקרה. מי שראה את אמריקה כארץ מקלט, כהזדמנות לחירות ולכבוד אנושי, יכול היה לנסח את תמצית התקווה האמריקאית בפשטות כזו

המלך, שהתחיל את דרכו כנסיך ספורטיבי, משכיל וכריזמטי, סיים אותה כגוש סובל של בשר חולה, מבודד בחדריו, מוקף יועצים שמפחדים לומר לו את האמת

בהסכם שביתת הנשק עם גרמניה התחייבו הצרפתים שצי המלחמה יפורק מנשקו, שיעמוד בנמלים תחת משמר צרפתי ושמכלי הדלק שלו יישמרו ריקים – כדי שלא יוכל לצאת לקרב. הגרמנים סמכו על כך שהצי לא ייפול לידי הבריטים, אבל כבר אז חלמו בסתר להשתלט עליו ביום פקודה

הנהגת הדור, ובראשה המהרי"ל, הבינה את גודל הסכנה. נשלחו אגרות לכל הקהילות, ובהן הוראות ברורות: לקבוע ימי צום רצופים, להרבות באמירת סליחות, לקבוע סדרי תפילה מיוחדים ואף לומר תפילת נעילה, דבר חריג מחוץ ליום הכיפורים

בהפטרת פרשת יתרו אנו קוראים על ישעיהו הנביא, אשר עודד את אחז מלך יהודה מול מלך ארם. מי היה אחז? מה היה האיום שנשקף לו ממלך ארם? ומדוע עודד אותו ישעיהו?

משהו בנפש היהודית שלו – החיפוש, השאלה, הבחינה המתמדת – דחף אותו לשאול שאלות שאחרים נמנעו מלהעלות. הוא הביט על הכלורופיל, אותו פיגמנט ירוק שכל ילד לומד עליו בשיעור ביולוגיה, ושאל: אם זהו החומר שמאפשר לצמחים לחיות, אולי יש בו גם רמזים עמוקים יותר שיכולים לסייע לאדם?

הגסטפו סימן את ננסי כמטרה מרכזית. הם כינו אותה "העכבר הלבן", משום שהיא, כמו עכבר, שוב ושוב נעלמה להם מהידיים. שינתה דפוסי תנועה, החליפה כינויים, עברה בין ערים בלי להותיר שגרה ניתנת לאיתור

מין אחד, קטן ושברירי, שנעלם מן הטבע בגלל תשוקת האדם לצבע וליופי – ונאבק לחזור בזכות אותה יכולת אנושית בדיוק: היכולת להתארגן, לתכנן, להשקיע משאבים ולעמוד מול הטבע, הפעם כדי לתקן ולא כדי להרוס

הרכבת הנאצית כבר שועטת מזרחה ומחנות ההשמדה בפולין "מוכנים לפעולה". לתוך המציאות הזאת נכנס נזיר שקט, בעל פנים רכות ומשקפיים עגולים - אף אחד מהעולם שמסביבו לא דמיין שדווקא הוא יהפוך למפקד רשת הצלה שחילצה מאות ילדים יהודים מן המוות

תנאי החיים במקום, כמו ברוב המוסדות הדומים, היו קשים: משמעת אכזרית, ענישה גופנית, הזנחה היגיינית ותפיסה בסיסית שהדיירים הם חסרי תקווה שיש לשמור עליהם סגורים ושקטים. דאון, שהגיע לשם כרופא צעיר ושאפתן, נדהם ממה שראה – והחל להפוך את המקום מן היסוד

איך ייתכן שבטון בן אלפיים שנה מחזיק מעמד בגלי מלח, רעידות אדמה וזמן, בזמן שהבטון המודרני שלנו מתעייף אחרי כמה עשרות שנים?

לאחר עשרות שנים של חיים נוכריים, פשט את דמות "ג'ורג' נייגל" ושב אל שם ילדותו, אל אמונתו, אל חסידותו. הוא חזר לארץ, חזר לכפר חסידים, אל אותם שבילים שאותם חרש בצעירותו עם מחרשה פשוטה ועם אמונה ענקית. כבר לא כאדמו"ר גדול מוקף חצר, אלא כזקן צנוע, מתקן, מבקש מחילה

הקצוות קרועים, הכתב ערבי-עות'מאני, ועליו ים כחול עמוק, ספינות, חיות מוזרות. כך צצה מחדש לעולם מפת פירי ראיס, מפה שנערכה בשנת 1513 בידי אדמירל עות'מאני, והפכה לאחת החידות המפורסמות בתולדות הקרטוגרפיה

בקיץ האחרון צללו קבוצת חוקרים אל תחתית אגם קטן, ובתוך שכבת בוץ יציבה גילו אוצר שלא ייאמן: מאגר נשק שלם מהמאה ה־11, שמור כמעט ללא פגע

גיטו היה מגלומן פרנואידי ששכנע את עצמו כי מגיע לו תפקיד דיפלומטי על בסיס… כלום. הכדור שנורה אל גבו של גארפילד היה רק תחילת האסון, לא סופו. מה שהרג את הנשיא לא היה הקליע – אלא הרפואה של זמנו

תחילה צחקו עליו. איך יכול אדם שאפילו אינו קורא אנגלית, להמציא כתב? אשתו, מתוסכלת מאובססיית העבודה שלו, שרפה חלק מרשימותיו. חבריו חשבו שהוא רדוף דמיונות. אבל סקויה לא ויתר

בין צריפים פשוטים ועתיד לא ברור, צמחה אצלו ההבנה שהדרך היחידה לנקמה אמיתית במשטר שהחריב את משפחתו, היא בנייה: לבנות ידע, מדע, טכנולוגיה

מאחורי השם הפיוטי הסתתרה מציאות קשה ואכזרית. ההנהגה הצבאית היפנית, שראתה כיצד צי המלחמה שלה מתרסק מול העליונות האמריקנית, חיפשה "נשק נס". התוצאה הייתה החלטה מודעת להשתמש בגופם ובחייהם של אלפי צעירים כאמצעי נשק חד-פעמי

הורים נרעשים הגיעו אל מרפאתו של האס מכל רחבי ארצות הברית – עם ילדים ש"איבדו תקווה". חלקם תיארו לימים איך הילד שלהם הועמד כמעט על סף קבר, ואז קיבל הוראה מוזרה: מעכשיו הוא "ילד בננה"

ממצא זה תאם לפתע סדרה של תגליות ארכאולוגיות מהשנים האחרונות, שהצביעו על כך שמרכז העיר העתיקה נמצא דווקא באתר שונה מעט. שילוב העדויות – אסטרונומיה, כתבים עתיקים וארכאולוגיה – סגר את המעגל