היסטוריה וארכיאולוגיה

שום חלק מסיפורי האבות לא נכתב לחינם. כל מעשיהם באו להיות סימן לבניהם, לדורות רבים קדימה

האירועים האלו, שבהם נפגעו וגם נהרגו יהודים רבים, היו סטירת לחי לתיאוריה של יהדות ההשכלה, אך היו כאלו שהפרעות האלו גרמו להם לחזור בתשובה, ולתהות על יהדותם. אחד מהם היה הרופא יוסף סלבדור, שהשתייך בזמנו לתנועת ההשכלה

אומה בשליחות (י"ד): ההשלכות ההיסטוריות של גירוש ישמעאל על עתיד עם ישראל

דמות ענקית התנהלה לאיטה במעלה הדרך לכיוון המעבר. לא ניתן היה לזהותה, אך הקול שהשמיעה היה מוזר ולא מוכר. האם מפלצת מתקרבת?

בדרום מצרים שוכן לו אי קטן בלב נהר הנילוס האדיר. סביר להניח כי הזאטוטים המצריים המשתעשעים בפארק אינם יודעים כי על האי הזה התנשא בעבר בית מקדש יהודי! היו בו כהנים ולויים ששירתו סביב המזבח, והקריבו קורבנות. מי הקים את המקדש הזה? וכיצד אנו יודעים עליו?

מדוע היה צריך אברהם, בגיל מאה שנים, להתהלך בארץ ולנדוד? האמנם לא נדד דיו? התשובה לשאלה זו מתחלקת לשני חלקים: סיבה טבעית וסיבה רוחנית

אנשי הכת עברו מעיירה לעיירה, ומשכו אחריהם תמימים ופתאים לקבוצה המשיחית, שהבטיחה גדולות ונצורות

הם זינקו אל השערים ופתחו אותם, והצבא המוסלמי נכנס לעיר. בעיר היו שלש מאות שווקים ומאתיים אלף יהודים, שחייהם היו להם לשלל

ב-22 בספטמבר 1948 נכנסה בשעת צהריים חמה עגלת גלידה לרובע היהודי בקהיר. עשרות ילדים התגודדו סביבה. ה"מוכר" הצית סיגריה, השאירה על עגלת הגלידה והסתלק. העגלה לא היתה אלא מטען נפץ אדיר. שני בניינים נפלו על יושביהם, ורבים נספו

מאדאם קאולה תמכה בכולל של לומדי תורה בעיירה הכינגן, שבה התגוררה, וכן תמכה בעניים בכל רחבי המדינה, והקימה אכסניות ליהודים הנמצאים בדרך, שבהן היו אוכל כשר ותנאים מכובדים. היא התפרסמה בנדיבותה, ביראת השמים שלה ובמסירותה לכל ענייני היהדות

בשלהי המאה ה-14 נוצר מתח בין המלוכה בספרד לבין האצילים הרבים, וכמו בהרבה מקרים דומים, היהודים שילמו את המחיר. כל צד האשים את היהודים בתמיכה בצד השני

יהודית מונטיפיורי, שהיתה אשתו של השר משה מונטיפיורי, היתה אישה גדולה בזכות עצמה, עשירה בזכות עצמה, ופעולותיה למען עם ישראל לא היו פחותות משל בעלה הגדול

בגמרא מוזכר אזור שבו חוששים לקדושיהן של הגויים, שמא מעורבבים בו אנשי עשרת השבטים שלפי המסורת היו באותו איזור, איזור זה נמצא כיום בתחומי אפגניסטן

העיר הזו נחרבה. היא מכוסה בשכבת אפר בעובי של מטר, אך לא היתה זו שריפה, ולא מעשה ידי אדם, היה זה פיצוץ

התורה לא פירטה איך השיג אברהם את הניצחון על ארבעת המלכים, ומה היו תוצאותיו, אך אומות העולם שמרו זיכרונות רבים ושונים על אברהם אבינו. אין ספק שאברהם היה אב המון גויים ונערץ בפי כל עמי האזור, שנים רבות לפני שבאו לעולם הנצרות והאיסלאם

בידינו חותמות ואזכורים בכתובות להרבה אנשים המוזכרים בספר ירמיהו. מדוע דווקא מספר ירמיהו מצאנו כל כך הרבה מקבילות, ואילו מספרים אחרים פחות?

הוא לא יצא למלחמה מול כל הצבא: הוא הסתער על המיקום המדויק שבו היו לוט והשבויים, ירד מן הנקיקים עם אנשיו בבת אחת, הכניע את השומרים וכל החיילים שהיו באותה נקודה, אסף את השבויים והשלל ונעלם כלעומת שבא

ארבעת המלכים, שיוקרתם וכבודם היו על כף המאזניים, לא ויתרו, ויצאו למסע מלחמה. ואכן, הם הצליחו להשמיד ולהכניע את עמי עבר הירדן

באותם ימים חלו שינויים אזוריים במזרח התיכון. אחרי שנים שבהן היתה ארץ הנהרות מפוצלת בין מלכויות שונות, שבסופו של דבר לא הצליחו לגבור זו על זו, התגבשה התובנה שיש להקים קואליציה, שיתוף פעולה בין מלכים, מבלי שאחד ישלוט על חברו

יחד עם אברהם היה גם בן אחיו, לוט. הוא היה צעיר מאברהם, והושפע ממנו, וגם הלך בדרכו במידה מסוימת. ייתכן שהיתה לו אפילו האפשרות להישאר עם אברהם ולהידבק בזרעו ובדרכו, אך לאור התנהגותו, החליט אברהם להיפרד ממנו

עד לפני שנים לא רבות, סברו המלומדים כי כשאנו מדברים על בני אדם לפני ארבעת אלפים שנה, מדובר בפרימיטיביים, כמובן שאינם יודעים קרוא וכתוב, אין להם הבנה במדעים, הם "האדם הקדמון" הנעדר תרבות וידע. לאט לאט התברר לאנושות בדורות האחרונים, שהתיאור הזה ממש אינו מדויק

נמרוד גיחך מתחת לשפמו על הנער העברי הצעיר שחושב שהוא חכם. "הוא אולי חכם – אבל אני המלך", אמר, וציווה לשרוף את אברהם בכבשן האש. ואז, אז גילה אברהם שלא רק שבורא העולם אכן קיים, הוא גם בחר בו, באברהם, להוציא אותו מאור כשדים

אברהם לא קיבל את רעיון הפיצול, אותו רעיון שהתאמת אצל כל באי עולם בזמנו, שכל המלכים והכהנים והזקנים וחכמי החרשים היו משועבדים לו

ומעבר ל"המון גויים" ול"קהל גויים", יש גם "גוי אחד" שממשיך את דרך אברהם, אך ורק על פי ההתגלות ביציאת מצרים, המשכה של ברית בין הבתרים. ובניו של אותו עם, כאשר הם מגיעים לשמונה ימים, מלים את בשר ערלתם, בדיוק כמו אבינו הגדול לפני שלשת אלפים ושמונה מאות שנה

המחשבה שאדם אחד אנונימי, העומד לבדו בלב הישימון עם עדר כבשים, ובפרט זקן ערירי בן מאה, שהוא, הוא וזרעו – שעדיין לא קיים – ינחלו את הארץ הזו, ארץ שכל כך הרבה עמים רואים לעצמם זכות לשלוט בה, והיא תהיה שלהם לעולם, היא בלתי נתפסת

אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם

הבעיה היא לא שאין ממצאים, ממצאים יש ויש. הבעיה היא שכשמגיעים הממצאים הם זוכים להתעלמות מוחלטת ולקול דממה דקה. כזה הוא סיפורו של המזבח בהר עיבל

בסתר שמרה צפורה את המצוות, לא האמינה בדת הבזויה שנכפתה עליה, והעיקר: שימשה כמרגלת סמויה של ממלכת הגדעונים, והעבירה להם בדרכי סתר ידיעות על תכניותיו הצבאיות של הקיסר

בתיאור חלוקת הארץ, יש אזכור לחלוקת הערים הגרגשיות, וזה כמובן מעורר את השאלה: מדוע אין תיאור של כיבוש הערים הללו בידי עם ישראל, אבל כן יש תיאור של החלוקה שלהן?

הראש היהודי לא נח לרגע, והמציא פטנטים לעקוף את הצנזורה. הגדיל לעשות יהודי תלמיד חכם מאיטליה, שכתב ביזמתו "קונטרס הוראות לצנזורים"