השופר מאושוויץ: מצעדת המוות ועד תקיעה מול חופי הארץ

בספטמבר 1944 כבר הייתה מלחמת העולם השנייה בשנתה השישית, אבל במחנה בונה, שהיה אחד ממחנות הלוויין של אושוויץ, לא היה לאסירים מושג ברור כיצד ייראה החורף הבא. הצבא הגרמני עדיין שלט במחנה, העבודה במפעלי בונה נמשכה, והמוני האסירים היהודים הועסקו בעבודות כפייה בתנאים קשים. מי שהיה יהודי שומר מצוות נדרש להתמודד עם בעיה נוספת: ראש השנה התקרב, ושופר לא היה בנמצא.

אושוויץ-בונה, שנקרא גם מונוביץ או אושוויץ III, היה מחנה עבודה שהוקם סביב מפעלי אי-ג'י פארבן. אלפי אסירים הועסקו שם בעבודות הקשורות למפעלים, ובתוכם קבוצה של יהודים שומרי מצוות. לפני המלחמה היו ראש השנה ויום הכיפורים ימים שבהם יהודי היה נכנס לבית הכנסת, עומד שעות ארוכות בתפילה ושומע את קול השופר. אך במחנה לא היה בית כנסת, לא היו ספרי תפילה מסודרים ולא היה מקום שבו אפשר היה להניח כמובן מאליו שיוכלו לקיים את תפילות החג. שופר היה חפץ כמעט בלתי אפשרי להשגה.

אחד האסירים שניסו לאפשר את הדבר היה יחזקאל תידור, שנודע בשם חסקל תידור. תידור, יליד 1903, היה יהודי שומר מצוות, ובמחנה מילא תפקיד שהיה בעל חשיבות מעשית רבה: הוא היה אחראי על ארגון קבוצות העבודה. תפקיד כזה העניק לו אפשרות להשפיע במידה מסוימת על שיבוץ האסירים, והאפשרות הזאת שימשה אותו גם כאשר ביקשו האסירים לקיים את תפילות הימים הנוראים.

הבעיה הייתה כפולה. היה צריך למצוא שופר, והיה צריך למצוא מקום שבו אפשר יהיה לתקוע בו בלי שהדבר יתגלה לשומרים. תידור הצליח לסדר לקראת ראש השנה שחלק מהאסירים היהודים ישובצו בקבוצת עבודה שהייתה רחוקה יחסית ממרכז המחנה. הרעיון היה פשוט: אם תיערך שם תפילה חשאית, קול השופר יהיה חשוף פחות לאוזניהם של אנשי המחנה. תידור עצמו לא יכול היה להשתתף בתפילה. תפקידו כממונה על קבוצות העבודה חייב אותו להישאר במקומו, היעדרות פתאומית הייתה עלולה לעורר חשד. הוא הסתפק אפוא בכך שסייע לאחרים להגיע למקום שבו יוכלו להתפלל.

אבל לאחר מכן התרחש דבר שתידור לא הבין באותו זמן. הוא ניגש אל האסיר שהיה אמור להחזיק בשופר, ושאל אותו עליו. האיש הכחיש שיש בידיו שופר. תידור הבין שהוא מפחד. אם החזקת השופר תתגלה, עצם החפץ יכול להפוך לראיה לכך שהאסיר מקיים פעילות דתית אסורה. כפי שתידור סיפר לימים לבתו, האסיר כנראה ידע שהחזקת חפץ כזה עלולה לעלות לו בחייו. הכל היה מוכן, חוץ מהשופר. השופר היה קיים, אבל בעליו פחד לחשוף אותו.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, בסוף ינואר 1945, השתנה הכול. הצבא הסובייטי התקרב לאושוויץ, והגרמנים החלו לפנות את המחנה. אלפי אסירים הוצאו ממנו בכפייה ונשלחו מערבה, במה שנודע לאחר מכן כצעדות המוות. האסירים יצאו מהמחנה כשהם מותשים, מורעבים וחולים, והצעידה בשלג ובקור הפכה לחלק האחרון של חייהם של רבים מהם. תידור יצא אף הוא.

במהלך הצעדה ניגש אליו אסיר יהודי שהיה במצב גופני קשה. הוא היה כחוש וחולה, וככל הנראה ידע שאין לו סיכוי גדול לשרוד את הדרך. בידיו היה חפץ שהיה עטוף בסמרטוט. הוא מסר אותו לתידור. הפעם לא היה צורך לשאול מה יש בפנים. זה היה השופר.

האיש אמר לתידור לקחת אותו. לפי העדות שמסרה בתו של תידור, דבריו היו: "קח את השופר, והראה להם שהיה לנו שופר באושוויץ". השופר עבר עכשיו אל אדם אחר, אבל הדרך שלו עדיין הייתה רחוקה מסיום. תידור שרד את הצעדה בשלג והגיע לגלייביץ, ומשם הועבר עם קבוצת אסירים נוספת למחנה בוכנוואלד. הוא נשא איתו את השופר. במחנה החדש, ככל שהמלחמה התקרבה לסיומה והשליטה הגרמנית במחנה נחלשה, נוצרו אפשרויות רבות יותר לפעילות פנימית של האסירים. תידור הצליח להסתיר את השופר בתוך תיק בד קטן שנשא עמו, וכך נשאר השופר עם תידור במשך השבועות האחרונים של המלחמה.

ב-11 באפריל 1945 שוחרר בוכנוואלד בידי הצבא האמריקני. תידור יצא מהמחנה והשופר עדיין בידיו. הוא שרד את אושוויץ, את צעדת המוות, את גלייביץ ואת בוכנוואלד. כמה חודשים אחר כך כבר לא היה אסיר. הוא היה נוסע על ספינה בדרכה לארץ ישראל המנדטורית. על הספינה היו ניצולי שואה צעירים, רבים מהם יהודים שעברו בעצמם את מחנות הריכוז וההשמדה. המלחמה הייתה מאחוריהם, והם עשו את דרכם אל הארץ שאליה חלמו להגיע.

ראש השנה תש"ו חל בספטמבר 1945. בפעם הראשונה מאז ראש השנה שלפני המלחמה, השופר היה יכול להישמע בלי שהאדם המחזיק בו יצטרך להסתיר אותו. תידור הוציא את השופר. הפעם הוא לא היה עטוף בסמרטוט, ולא היה צורך להחביא אותו בין חפצים אחרים. הוא תקע בו עבור קבוצת ניצולים שהיו על הספינה. הספינה הייתה בדרכה לארץ ישראל, ומהמקום שבו עמדו יכלו לראות את רכס הכרמל. השופר, שהיה ארבעה חודשים קודם לכן בתוך מחנה אושוויץ, ושעבר עם אסיר בצעדת המוות, נשמע עכשיו על ספינה המתקרבת לחופי הארץ.

בשנת 2019 פרסם מוזיאון המורשת היהודית בניו יורק את סיפור השופר של תידור, במסגרת תערוכה שעסקה באושוויץ.