כך הושלמה מחיית זכרו של היטלר - 13 שנה אחרי מותו

השבוע אנו קוראים בתורה על מחיית זכר עמלק. בספר שמואל מתואר כי שאול המלך חמל על הצאן של עמלק, ושמואל הנביא קצף עליו, שכן אין להשאיר לעמלק שום זכר. כפי שאומר רש"י: "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר: בהמה זו משל עמלק הייתה".

בליל 29 בנובמבר 1948 יצאה אח"י פלמ"ח מנמל חיפה צפונה. מדינת ישראל הייתה בת שישה חודשים, מלחמת העצמאות טרם הסתיימה, וחיל הים הישראלי עדיין הורכב מאוניות מעפילים שהוסבו בחיפזון לאוניות מלחמה, ספינות משמר ישנות, אנשי פלי"ם ומתנדבים שרכשו את ניסיונם במחתרת. היעד היה כלי שיט גדול שעגן מול חופי ביירות: האונייה הגרמנית לשעבר "גרילה", שנקראה עתה "איגריס" והייתה מוכרת ברחבי אירופה בכינוי "היאכטה של היטלר". מטרת המבצע, שקיבל את שם הקוד "דוד", הייתה להוציאה מכלל שימוש לפני שתועבר, לפי המידע שהגיע לישראל, לידי הצי המצרי.

הפרשה כולה אירעה פחות מארבע שנים לאחר סיום השואה. אונייה שנבנתה כסמל של המשטר הנאצי, נשאה את מנהיגיו ושימשה את צי המלחמה הגרמני, נמצאה עתה בנמל ערבי, בשעה שצבאות ערב נלחמו במדינת ישראל שזה עתה קמה. על רקע זה קיבל המבצע משמעות החורגת מהצורך הצבאי המיידי. הוא נתפס כפרק מאוחר במלחמה נגד זכרה של גרמניה הנאצית, מעין המחשה היסטורית של הציווי החותם את פרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

ה"גרילה" נבנתה במספנות בלום אונד פוס בהמבורג. בנייתה החלה בקיץ 1934, היא הושקה ב-15 בדצמבר באותה שנה ונכנסה לשירות הצי הגרמני במאי 1935. אורכה הכולל היה כ-135 מטר, הדחקה כ-3,490 טונות ומהירותה המרבית כ-26 קשר. היא תוכננה לשמש יאכטה ממלכתית של ראשי גרמניה הנאצית, וכעת עמדה להצטרף לאויב המצרי.

ה"גרילה" הייתה אוניית מדינה, מצוידת בתותחים וביכולת לשאת מוקשים, ובו בזמן הותקנה בה סביבת אירוח מפוארת לאנשי השלטון. גוף האונייה נצבע לבן, הארובה בלטה בצבעה, ובחרטום ובירכתיים שולבו עיטורים. בתצלומים משנות השלושים היא נראית ככלי שיט מהודר, בעל שני תרנים וסיפונים ארוכים, שנועד להציג כלפי חוץ את עוצמתו וסדרו של הרייך החדש.

במאי 1936 השתתפה האונייה במפגן צי לציון קרב יוטלנד. היטלר ושר המלחמה ורנר פון בלומברג הפליגו בה, ולאחר מכן שימשה להפלגות ייצוגיות נוספות. בשנת 1937 נשאה משלחת גרמנית לטקסי הכתרתו של ג'ורג' השישי בבריטניה ולמפגן הצי המלכותי בספיטהד.

עם פרוץ המלחמה נעלם אופייה הייצוגי. האונייה הוכשרה להנחת מוקשים, פעלה בים הצפוני ובים הבלטי, ושימשה אוניית אימונים ופיקוד. בשנת 1942 הוצבה בנורווגיה, והייתה למטה צף של מפקדת הכוחות הימיים והצוללות הגרמניות באזור. חדרי האירוח וחדר האוכל, שנועדו לקבלת פנים ממלכתית, שימשו עתה לעבודת המטה של המלחמה הימית בצפון אירופה.

במאי 1945, לאחר כניעת גרמניה, עברה האונייה לידי הבריטים. נשקה וציודה הצבאי הוסרו והיא הועברה לבריטניה כשלל מלחמה. שנה לאחר מכן נמכרה לבעלים פרטיים. כך החלה דרכה הארוכה מכלי ייצוג נאצי לאונייה מסחרית חסרת תפקיד ברור.

בשנת 1948 נרכשה האונייה בידי ג'ורג' ערידה, תעשיין טקסטיל לבנוני אמיד. העסקה נקשרה בשמו של פארוק הראשון, מלך מצרים. לפי מקורות שפורסמו לאחר המלחמה, ערידה פעל עבור המלך, שלא רצה ששמו ייקשר בגלוי לרכישת אונייתו לשעבר של היטלר. האונייה הובאה למזרח הים התיכון ועגנה מול ביירות לצורך עבודות תיקון והתאמה. בשלב זה, ככל הנראה, שונה שמה מ"גרילה" ל"איגריס".

מלחמת העצמאות הייתה אז בעיצומה. לצי המצרי היו אוניות מלחמה, תותחים וניסיון מבצעי רב יותר משל הכוח הימי הישראלי. אונייה באורך של יותר ממאה מטר, בעלת גוף שנבנה לשירות צבאי, הייתה עלולה להפוך, לאחר חימושה, לאיום ממשי על נמלי ישראל ועל התנועה הימית לחיפה. מעטה הסודיות סביב העבודות שנעשו בה הגביר את החשש שהיא מיועדת לעבור למצרים ולהיכנס לשירות פעיל.

אנשי המודיעין הישראלי בלבנון התבקשו לבדוק את האונייה ואת סביבותיה. בביירות פעלו באותה עת אנשי יחידת "השחר", המחלקה הערבית של הפלמ"ח, שחיו בזהויות כיסוי בתוך החברה המקומית. בין הסוכנים שנקשרו למבצע היו יצחק שושן, יעקובה כהן, שאול כרמלי וג'מיל גמליאלי. הם איתרו את מקום עגינתה של האונייה, בדקו את דרכי הגישה אל החוף והעבירו את המידע למפקדה בישראל.

תכנון הפעולה הוטל על אנשי השירות הימי. אליעזר טל, שהיה ראש המחלקה לתכנון קרבי במפקדת חיל הים, היה מעורב בעיבוד התוכנית. לצדו השתתפו בתכנון ובפיקוד פרץ גורדון, יוסף דרור ושלמה אראל. דרור, מאנשי החבלה הימית של הפלי"ם ולימים מהדמויות המרכזיות בהקמת הקומנדו הימי, הכשיר את האיש שנבחר להגיע אל האונייה, אליהו ריקה.

ריקה היה יהודי יליד סוריה, איש יחידת המסתערבים. הוא ידע ערבית והכיר אורחות חיים מקומיות, אך לקראת המבצע עבר גם הכשרה ימית. הבחירה בו המחישה את אופיו של חיל הים בראשיתו: הפעולה לא בוצעה בידי יחידת קומנדו מבוססת בעלת ציוד תקני ותורת לחימה סדורה, אלא בשיתוף אנשי מודיעין, ימאים וחבלנים שהגיעו מהפלמ"ח וממפעל ההעפלה.

"אח"י פלמ"ח", שעל סיפונה יצא הכוח, הייתה ספינת משמר קטנה ששירתה קודם לכן בצי הבריטי. שלמה אראל פיקד עליה בתקופת מלחמת העצמאות וביצע באמצעותה פעולות החדרה, סיור ופשיטות לאורך חופי האזור. הספינה "אח"י הגנה" הועמדה בכוננות לסיוע במקרה שהכוח יסתבך או יתגלה.

בשעות הערב הגיעה פלמ"ח לקרבת ביירות. ריקה ואנשי הכוח עברו אל החוף ונפגשו עם המסתערבים שהמתינו להם. מהחוף יצא ריקה לבדו לעבר האונייה, שעגנה כמה מאות מטרים מהיבשה. הוא הגיע לדופנה, הצמיד אליה את מטעני החבלה וחזר אל החוף לאחר שהייה ממושכת במים. יצחק שושן סיפר לימים שריקה שב כשהוא רועד מקור, ולאחר מכן הועבר בחזרה אל הספינה הישראלית.

הכוח חזר לים והמתין לידיעה על הפיצוץ, אך בנמל ביירות לא אירע דבר. גם ביום המחרת נשארה האונייה במקומה. אנשי המודיעין שישבו בעיר הביטו לעבר הנמל והמתינו לשמוע קול נפץ, אולם השעות חלפו והפכו לשבועות. בישראל החלו לתכנן ניסיון שני, אך הפעולה בוטלה מחשש שהכוח החדש יתקרב לדופן בשעה שהמטענים הישנים עדיין מחוברים אליה. לבסוף התרחש הפיצוץ ללא התערבות נוספת. המטענים שהוצבו ב-29 בנובמבר התפוצצו ב-17 בדצמבר. בדופן האונייה נפער חור גדול, מים חדרו אליה, ורק פעולה מהירה של הצוות ואנשי הנמל מנעה את טביעתה.

לאחר החבלה איבד המלך פארוק את עניינו באונייה. ערידה נותר עם כלי שיט גדול ויקר, שתיקונו ואחזקתו דרשו סכומי עתק. האונייה הפליגה לבסוף לניו יורק, שם ניסה בעליה להציעה כאוניית תיירות, מלון צף או מרכז בילוי. לזמן קצר הוצגה למבקרים בתשלום, אך עלויות העגינה והשיפוץ הפכו אותה לנטל כלכלי.

באפריל 1951 נמכרה האונייה לפירוק, תמורת חלק קטן ממחיר רכישתה. היא נגררה למספנה באזור נהר דלאוור, וגופה נחתך למתכת. כלי השיט שנבנה בהמבורג כדי להציג את עוצמת הרייך, שירת כמטה של צי הצוללות, עבר לידי הבריטים, הגיע לנמל ביירות ונפגע בידי חיל הים הישראלי, סיים את דרכו כלוחות פלדה בתעשיית הגרוטאות האמריקנית.

כך נמחתה עוד שארית וזכר של הצורר היטלר, במבצע ששמו הסמלי, "דוד", מזכיר את דוד המלך שסיים את מחיית עמלק שבה התרשל קודמו, שאול.