היסטוריה וארכיאולוגיה

"אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותי", סיפר ידין. "באותו רגע אמרתי לה: 'איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו, ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה'"

במשך חמש שנים הבאות, בכל יום ובכל לילה, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, היתה רק רופאה אחת ששמרה על בריאותם של ילדי הנגב: דוקטור וילהלמינה כהן

מפקד בית הספר היה אונטרשטורמפירר וילהלם רוזנבאום מהמבורג. עם הגיעו לעיר ציווה על כל היהודים בעיר "להירשם". היהודים ידעו בדיוק את משמעותו של הרישום, ולאן יוביל אותם. אך משפחת רוזנבאום היהודית לא חלמה כי גורלה ייחרץ מהר כל כך

לאחר שישבו, התבססו והשתלבו בחיי האיכרים המשיכו יהודים לסייע לאחיהם ה"נוצרים החדשים" שנותרו בספרד – שלחו אליהם בסתר מוהלים ואוכל כשר, סיפרו להם על תאריכי החגים, השיאו זוגות ועוד. למלכה איזבלה היו מרגלים בכל מקום והם סיפרו לה על כך. היא רגזה מאוד, אך לא יכלה לעשות מאומה

מרים לא פונה לאחיה הגדול סתם. היא לא רוצה להטריד אותו, אבל אירע לה מקרה קשה ביותר: בנה נעלם, והיא לא הצליחה לאתר אותו

סופרים ומבקרים רבים מעידים ומתארים את הספר הקדוש והמיוחד. מה עלה בגורלו בשנות השואה האיומה?

קהילה יהודית סינית קדומה אחת בשם קיפאנג התפרסמה בהיסטוריה, אך לא רבים יודעים על קהילה גדולה עוד יותר, שהתקיימה במשך עשרות שנים בלבד – קהילת יהודים דוברי יידיש, בעיר חרבין הסינית

הגרמנים לא ידעו מי היא, אך ידעו שהיא פרטיזנית, נערה בת 16, בגיל תיכון. גילה הצעיר לא עניין אותם, כמובן, והם העבירו אותה במשך שלושה ימים סדרה מזעזעת של עינויים סאדיסטיים במטרה לגרום לה לגלות פרטים על חברי המחתרות הפרטיזניים. אבל הם לא הצליחו להוציא מפיה מילה אחת.

לפני 24 שנה, 11.9.2001, עצר העולם מלכת. 10 עובדות על מתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית, שגבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 אנשים

בדרך אגב נפלט מפיו המשפט: "איני מספר להם כל האגדות המופיעות ברש"י, כדי שלא להלאות אותם". המשפט הזה הדליק נורה אדומה אצל רבי שניאור זלמן

כמה גברתנים מקהילת הסיציליאנים לא הסכימו לסכן את מעמדם, הם זינקו לספינה, גררו את השליח המסכן, היכו אותו ופצעו אותו, וכדי לוודא את הצלחת משימתם גם הלשינו עליו למשטרה היוונית כי הוא גנב וזייפן, וכך מצא את עצמו השליח האומלל בבית הכלא, על לא עוול בכפו

כך מחזיר אותנו קטע גניזה, שהתגלה באופן מופלא, אלף שנים לאחור, ומספק לנו הצצה על התמודדות עם המוות והשאלות האמוניות הכרוכות בו

"תחילת שחרורנו, או חלילה, תחילת אובדננו", כתבה הדסה אביגדורי ביומנה. היומן נכתב בתקופת מלחמת העצמאות, על פיסות נייר ובדלי סיגריות, כל מה שיכלה להשיג בתנאי המלחמה

ב-17 ביוני 1696 הוכה העם הפולני בתדהמה: המלך יאן סובייסקי נמצא מת במיטתו. שונאי ישראל הפנו אצבע מאשימה כלפי רופאו של המלך: המלך הורעל, טענו הם, הרופא היהודי הרעיל אותו

הכל ידעו על יוסף מויאל העשיר המכובד, אבל יותר מכך פגשו ביום יום את חיים מבורת, השומר התימני החרוץ, שלא נתן שינה לעפעפיו, ועמל לפרנסתו כדי לרכוש ארבע אמות בארץ ישראל, ולכן הכרם הגדול כונה בפי כל "כרם התימני"

במשך השנים הבאות ניסו הספרדים לכבוש את גיברלטר שוב ושוב, בין היתר גם בשיתוף פעולה עם הצבא הצרפתי. אך כל ההתקפות כולן נהדפו, והמצור תמיד נכשל. קירותיו של מצוק גיברלטר תלולים כל כך וקשים לטיפוס, עד שכמעט בלתי אפשרי היה לכבוש את השטח

הפנקס שכב במשך קרוב לשמונה מאות שנים באותו חדר אפלולי, מחכה בסבלנות שמישהו יגלה אותו מחדש. והיום – יש לו עדנה. תלמידי חכמים מתכופפים מעל דפיו הפגומים, מנסים לפענח את האותיות הדהויות, מתרגשים מכל מילה חדשה שהם מצליחים לקרוא

היו שראו במעשה חוניו חטא של הקמת במה, והיו שראו בכך צורך שעה. אולם ההכרעה ההלכתית נותרה ברורה – עבודת הקורבנות כשרה אך ורק במקדש שבירושלים

הזמנים לא היו פשוטים, אבל כל משתתפי הפגישה ידעו היטב למה הם מכניסים את עצמם. מעליהם, ברחוב, הדהדו נקישות המגפיים של שוטרי משטר וישי – השלטון הצרפתי החדש ששיתף פעולה עם הנאצים

לתדהמת כל העומדים על הסיפון, החלו המשחתות להתקרב זו אל זו במהירות, ותוך כמה שניות נגחו שתי המשחתות באקסודוס בעוצמה רבה משני הכיוונים, עד שהאונייה חישבה להישבר

באישון לילה תקפו המורדים את חיל המצב הרומי בעיר, השתלטו על נשקו והתפשטו לעבר טבריה ולוד – מרכזים יהודיים ותעשייתיים בולטים. גם בירושלים הצליחו להכות את החיל הרומי הזעיר שישב בעיר ולכבוש אותה לזמן מה

מי היא הייתה, מה ידוע עליה, ומדוע זכתה להערכה רבה כל כך מרבני מרוקו? הכירו את סיפורה של פריחא בת אברהם בן אדיבה

כאשר נכנס הרבי לבית הכנסת בבוקרו של יום הכיפורים, הוא הבחין בחייל חסר הנעליים, נעצר על ידו ואמר לו: חייל המשרת בצבא חייב להקפיד על לבישת מדים. הנעליים הן חלק מן המדים, ועליך לנועלן גם ביום הכיפורים

לפתע נדלקו מאות אורות במרחק, ושאגת מנועי מטוסי הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) מילאה את השקט. הכוח לא נחשף; להפך, הם הגיעו בדיוק בזמן לנחיתת מטוס גרמני

המציאות הזו יצרה מצב בעייתי: מצד אחד, השידוכים כללו התחייבויות כספיות משמעותיות – נדוניה, מועד הנישואין, מקום המגורים. מצד שני, כל אחד מהצדדים יכול היה לחזור בו מהשידוך ולהשאיר את בן זוגו לפני שוקת שבורה, בלי שום מחיר משפטי

לקראת סוף השנה, עם התרבותן של פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית, שפעלה נגד כל נוכחות גרמנית בדנמרק, פקעה סבלנותם של הנאצים, והם הכריזו על פיזור הממשלה הדנית, והשלטת משטר צבאי גרמני. כעת יכלו הנאצים לבצע את עיקר תאוותם - החלת ה"פתרון הסופי" על יהודי דנמרק

הוא תפס את אופניו ודהר לעיר וום לדווח על האסון, חולף על פני עוד גופות – אנשים, בקר, ציפורים – כולם מתים באותו אופן מסתורי. תוך יומיים, צוותי רפואה וחוקרים מקומיים ובינלאומיים הגיעו לכפר. השמועות התפשטו: האם זו מתקפת טרור? רעל באגם?

דווקא באותם ימים עלתה דמות בלתי צפויה. שמו היה יניי. לא כהן ולא נשיא, אלא משורר. פייטן. הוא לא נאבק בחרב, אלא במילים. בשירה. יניי היה הראשון שהכניס חריזה לפיוט העברי, והוא גם היה מהראשונים שחתם את שמו בשיריו

בעודם שקועים בדרשה, נשמעו לפתע קולות תופים ופרסות סוסים שועטים. הדלתות נפרצו בבת אחת, ובית הכנסת הוצף בצלבנים חמושים – צרפתים רכובים על סוסים אדירי קומה, עטויי שריונות ברזל מבהיקים, ובגדים אדומים רקומים בצלבים לבנים

הוא היה קיסר אכזרי ומגלומן. לא היה סוף לתאוות הבצע, השלטון והכבוד שלו. אבל  הכל התגמד מול מה שהוא התחיל לרצות לקראת סוף חייו – הוא פיתח אובססיה למציאת שיקוי אלמוות