היסטוריה וארכיאולוגיה

על פני השטח – שקט אלפיני כמעט מושלם. מתחת לפני המים – עיר שלמה מופיעה לעין האדם, אחרי שש מאות שנה של שתיקה

אף אחד לא יוצא מרצונו לתוך גיהנום כזה. ואז, כמעט כבדרך אגב, נשמע הקול: "אני אלך". מרדכי דוצ'ימינר, בן 25, מרים את הראש. הוא מבין את המשמעות – ויוצא

ואז הגיע האסון. בשנת 612 לפנה"ס חרבה נינוה בידי קואליציה בבלית־מידית. הארמונות עלו באש, הממלכה קרסה – אבל כאן נכנס לפעולה הפרדוקס הגדול: האש, שאמורה הייתה להשמיד את הידע, דווקא הצילה אותו

קנה רובה ושני אקדחים מהודקים לגופה, שני רימונים מוסתרים עמוק בבגדיה, ותחתית כפולה בסלים שבהם חומרי נפץ מוסווים מתחת לשכבה תמימה של תפוחי אדמה. זו הייתה רניה קוקילקה – שליחת מחתרת, לא לוחמת מהאגדות אלא נערה מגטו קטן בפולין, שנדחקה לתוך תפקיד של חיים או מוות

המעפילים הובלו למעצר בחיפה ובעתלית; הספינה נגררה, הפרשה נרשמה כהצלחה מודיעינית – והפיקוד הבריטי סימן וי. אלא ששם, רגע אחרי שהדלת נסגרה על העצירים, התחיל המהלך שהבריטים לא חזו: הקרב עבר מהים אל אולם בית המשפט

דווקא מתוך האנטישמיות שלו, הוא החל לראות בציונות כלי שימושי. בשונה מאנטישמים שחלמו על גירוש אלים או מחנות ריכוז, מילדנשטיין האמין שבניית בית לאומי יהודי בפלשתינה הבריטית יכולה לספק "פתרון" מסודר יותר

האם זו אוניית סוחר נייטרלית, או נושאת אספקה לצוללות גרמניות? האם האור שנעלם מאחורי האי הוא חלק משיירה מוסווית, או סתם ספינת דיג מאוחרת? מתוך הצללים הללו היא בנתה, לילה אחרי לילה, דו"חות קרי רוח שהוזנו למערכת המודיעינית הבריטית

המלך שניסה למחוק מצוות, זהות ומקדש - וסיים כסמל לחושך שהוליד את אחד מסיפורי הגבורה המדהימים ביותר בתולדות ישראל

הוא ועמיתיו אספו תולדות חיים מפורטות של אנשים עם מחלות כרוניות, והשוו בין דפוסי אישיות, טיפול במתח, תחושות בדידות או תמיכה – לבין מדדי מערכת החיסון ומצב המחלה. שוב ושוב עלה אותו דפוס: אנשים עם תחושת חוסר אונים, בידוד רגשי או קונפליקטים פנימיים חריפים – נטו ללקות במחלה קשה יותר, או בהתקפים תכופים יותר

לראשונה מאז ימי בית שני, כוח נוכרי מכריז בפה מלא שהוא מכבד את קדושת ירושלים של כל הדתות, והעיר ניצלת מהפצצה מסיבית שהייתה עלולה למחוק חלקים נרחבים ממנה

הארכיאולוגיה, כמו תמיד, מתעקשת על הוכחות. חפירות מדויקות יותר, שנערכו כבר במאה ה־20 והועמקו בתחילת המאה ה־21, גילו פרטים מטרידים

בתוך תערובת של בוץ, דם וצחנה, צעדה אישה אחת עם מנורת שמן ביד – והחליטה להילחם באויב שלא הופיע בדו"חות הקרב: הזיהום

ביישוב העברי סערו הרוחות. החלטת הבריטים לגרש את הפליטים למאוריציוס נחשבה בגידה אנושית ומוסרית בעיתוי האכזרי ביותר – בשיא מלחמת העולם השנייה, כאשר דלתות העולם נסגרו בפני פליטים יהודים. אנשי ה"הגנה" החליטו שלא לעמוד מנגד

הכול קרס באוגוסט 1942. הגרמנים פלשו, הוקם גטו, וביום אחד נורא רוכזו כ־1,850 מיהודי לנין ונורו אל תוך בורות ביער. רק 28 בעלי מקצוע "חיוניים" נותרו בחיים – בהם פיי, כצלמת

ב־13 במאי 1946 גלשו אל נמל חיפה שתי אוניות מעפילים קטנות, על סיפונן כאלף ניצולי שואה. אחד מהם היה מרדכי טובין, בן 32, שבאמתחתו מזוודה דלה, מספר על היד - וסיפור בלתי ייאמן על תעוזה, זיוף, והברקה יהודית שהביכה את האימפריה הבריטית והכניסה להיסטוריה את השם המוזר: T.T.G.

ג'רי מוק לא רק העזה – היא הציעה זאת ככה, כמעט כבדיחה, בשיחה עם בעלה. הוא זרק: "אם את כל כך אוהבת לטוס, למה שלא תטיילי סביב העולם?". היא לקחה את המשפט ברצינות

בפעמים אחרות הבריחה אנשים שלמים – קצינים, שליחים, פליטים – שברחו מפולין דרך הונגריה אל העולם החופשי. במקביל, לפי בקשת הבריטים, היא ובן זוגה למבצעים, אנדז'יי קוביירסקי, הקימו מערך תצפיות על רכבות שמובילות נפט משדות הנפט בפלוישט לרייך הגרמני

לפי העדויות, אחד מאנשי הצוות נזכר בכך שלווייתנים הם יצורים רגישים לצלילים, שמשתמשים בקולות מורכבים לתקשורת. הוא הציע רעיון שנשמע מופרך בתחילה: להשתמש במערכת הכריזה של הספינה ולהשמיע למים המושלגים מוזיקה

כדור אש מסנוור עלה מעל האדמה, האוויר רעד, והאנושות חצתה סף שממנו אין דרך חזרה. מאחורי ההבזק הזה, שנקרא בשם הקוד טריניטי, עמד מבצע סודי ונועז שכונה "פרויקט מנהטן"

מאוטהאוזן לא נבנה כדי להחזיק שבויים; הוא נבנה כדי לשבור אותם. עבודה רצחנית במחצבה, רעב קיצוני, מחלות והשפלה שיטתית. אל תוך המציאות הזאת הושלך נער רזה בן שלוש־עשרה־ארבע־עשרה, בודד לחלוטין – הוריו ואחותו יירצחו בהמשך בשואה, והוא יישאר בלי משפחה, בלי בית ובלי תחושת עתיד

בשנות השלושים של המאה ה־20, כשדיפתריה עוד הייתה שם נרדף לחרדה בבתי חולים ולשלטי אזהרה על דלתות מחלקות ילדים, צעיר דק־גזרה מניו־יורק החליט לצאת למסע ציד מסוג אחר: לא אחרי פושע מסוכן, אלא אחרי חיידק קטן וחמקמק, שהטיל אימה על העולם

בעוד היא מתוחקרת ומעבירה מידע על רשתות המחתרת, גילו ב־SOE דבר מטריד: הגרמנים כבר מכירים אותה. ביוני 1943 היא נידונה בהיעדרה לעשר שנות עבודת כפייה. במונחי מלחמת העולם השנייה, פירוש הדבר היה שבכל חזרה לשטח היא למעשה הולכת לזרועות אויב שמחפש אותה במפורש

התהייה מה עלה בגורל הספרים הפכה עם השנים לאחת התעלומות הגדולות של מחקר השואה. האם האוסף הועבר לגרמניה? פוזר בין ספריות אוניברסיטאיות? נשדד על ידי חיילים ואזרחים והפך לרכוש פרטי?

דיאנה בודיסבלייביץ', אם, אחות מוסמכת ואזרחית אוסטרית שחיה בזאגרב, בחרה מסלול אחר. מבחינתה, עמידה מנגד מול רוע אינה ניטרליות – אלא שותפות. כשנודע לה שילדים מתים באלפים במחנות קרואטיים, היא קיבלה החלטה אחת ברורה: לא להסתפק בזעזוע מוסרי, אלא לפעול

לכן מה רבה היתה תדהמתו, כאשר שמש בית הכנסת הודיע לו כי אין רשות לדבר על ענייני איסוף כספים בבית הכנסת של אמסטרדם. חכם נתן עמרם נדהם. היתכן? מדוע ולמה? וכי אין יהודי אמסטרדם מעוניינים במצוות הצדקה?

הרבה נאמר על חייזרים, אבל ישנו נושא פחות מדובר בתחום: הצבע הירוק של החייזרים. איך יודעים כל מפיקי הסרטים, מתעדי העדויות, ומספרי הסיפורים, שהחייזרים הם ירוקים? מה רע בחייזר סגול? כתום?

שלושה ימים ושלושה לילות הוא שרד לבדו בקור הנורבגי העז. הוא התחמם בחום האש שפרצה בזנב המטוס, ואכל מן המזון שמצא בתיקי האוכל של הילדים. לבסוף, ציידים נורבגים, שראו את ההתרסקות ויצאו לחפש את המטוס, מצאו את יצחק בין ההריסות – חי, פצוע, רועד, אבל נושם

כשהמטוס נחת בשדה התעופה "עטרות" שבצפון ירושלים, המתינה לו ליד משאית צבאית קבוצה גדולה של רבנים ואנשי קודש, בליווי קצין צבא בריטי ששימש כגורם מתאם. שלושה רבנים באים בימים עלו בפועל למטוס, בעוד חבריהם מעמיסים עליו כלובים רבים מלאים תרנגולות לבנות.

בספרות של ימי הביניים אנחנו קוראים על "ילדי הירח", אנשים שחייהם מושפעים מתנודות הירח, וניתן לצפות מה יקרה להם לאור מילוי הירח או להיפך. בעת החדשה נתפסים הדברים האלו, כצפוי, כדברי הבל. אך האמנם מדובר בדברי הבל?

כמה דקות לאחר מכן מגיעות גם סירות טורפדו ישראליות. הן יורות לעבר גוף הספינה ומסבות נזק נוסף. בתוך הענן השחור שמתנשא מעל המים, הליברטי מעלה עשן וקורסת פנימה