הרופאה שהרגה את עצמה על ידי שיטת "הריפוי" שלה

בראשית המאה העשרים, כאשר הרפואה המודרנית היתה בראשית התפתחותה ולא הייתה משוכללת ומוסדרת כמו בזמננו, צמחו במערב בכלל, ובאמריקה בפרט, שיטות ריפוי רבות שהבטיחו דרך טבעית, נקייה ומהירה לגאולה מהחולי. בתוך העולם הזה הופיעה לינדה לורה ברפילד האזרד, אישה ממינסוטה, נטולת תואר רפואי מסודר אך בעלת ביטחון עצמי עצום, לשון חדה, סמכותיות כובשת ותורה אחת שהציגה כפתרון כמעט לכל מחלה: צום ממושך.

האזרד נולדה במחוז קארבר שבמינסוטה בשנת 1867. בצעירותה נישאה לארווין פרי, ילדה שני ילדים, ובסוף שנות התשעים של המאה התשע עשרה עזבה את חייה הקודמים והחלה לבנות לעצמה קריירה כרופאה. היא הושפעה מד"ר אדוארד הוקר דיואי, מהמטיפים הבולטים באותם ימים לרעיון הצום כדרך ריפוי, והוסיפה לשיטתו אופי קיצוני בהרבה. עד שנת 1901 כבר הפעילה במיניאפוליס קליניקה בלתי מורשית תחת השם "ד"ר לינדה ברפילד פרי", ובפרסומותיה כתבה משפט שהפך כמעט לסיסמת חייה: "Fasting Is Nature’s Remedy" – הצום הוא תרופת הטבע.

השיטה שלה נשענה על רעיון פשוט ומסוכן: לדעתה, מקור המחלות הוא אכילה מרובה, עיכול מקולקל ו"דם בלתי טהור". לכן, טענה, יש לתת למערכת העיכול מנוחה ממושכת, לנקות את הגוף, ולהניח לו לרפא את עצמו. בספרה "Fasting for the Cure of Disease", שפרסמה בשנת 1908, הציגה את הצום כדרך מדעית, כביכול, להשבת הבריאות. בוושינגטון הצליחה לקבל רישיון לעסוק ברפואה, בגלל פרצה בחוק שאפשרה גם למטפלים אלטרנטיביים ותיקים לקבל רישיון ללא תואר רפואי.

המקום שבו נעשתה שיטתה לשם דבר היה אולאלה, יישוב קטן במחוז קיטסאפ, מעבר למפרץ פיוג'ט מסיאטל. שם הקימה האזרד את אחוזתה, שקראה לה בשם הנאה Wilderness Heights. המקומיים נתנו לה שם אחר, מדויק בהרבה: Starvation Heights - "גבעות הרעב". מי שבא לשם ביקש בריאות, שלווה, טבע וריפוי. מי שיצא משם – אם יצא – נשא עמו סיפור אחר לחלוטין.

הטיפול כלל הזנה כמעט אפסית, טיפולים גופניים קשים, חוקנים ממושכים ועיסויים אגרסיביים. האזרד דרשה ממטופליה להאמין כי רק דרך החלשת הגוף וניקויו יוכלו לזכות בריפוי. היא עצמה הייתה אישה תקיפה מאוד, ואנשים שהיו תחת מרותה התקשו לא פעם להתנגד לה. מנהל הבריאות של סיאטל ידע על המתרחש אבל התקשה להתערב, משום שהאזרד הייתה בעלת רישיון, והמטופלים נחשבו, מבחינה רשמית, כמי שהסכימו לטיפול.

כבר במינסוטה הופיעו סימני האזהרה. בשנת 1902 הגיעה אליה גרטרוד יאנג, אישה שביקשה טיפול בעקבות שיתוק חלקי. לאחר תקופת צום ארוכה מתה יאנג, והרופא החוקר קבע שהמוות נגרם מתשישות הקשורה לרעב. התובע המקומי לא מצא בסיס חוקי להעמדה לדין, מפני שבאותם ימים לא היה חוק ברור שאסר על אדם לייעץ לאחר שלא לאכול, כל עוד הדבר הוצג כהחלטה מרצון. הפרשה הזאת לא עצרה את האזרד. היא המשיכה לפרסם את עצמה ולמשוך מטופלים.

לאחר שעברה לוושינגטון בשנת 1907 עם בעלה השני, סמואל האזרד, גברה פעילותה. בתוך שנים ספורות נקשר שמה בשורת מקרי מוות. בין הנפטרים הייתה דייזי מוד הגלונד, שמתה בשנת 1908 לאחר צום ממושך בהשגחתה. בנה הקטן, אייבר, עתיד היה לימים להקים את רשת המסעדות המפורסמת Ivar’s בסיאטל. אחריה באו שמות נוספים: בלאנש טינדל, ויולה היטון, מוד ויטני, ארל ארדמן, פרנק סאות'רד, איוון פלוקס ואחרים. ארכיון מדינת וושינגטון מונה לפחות 14 מקרי מוות בוושינגטון בלבד שנקשרו בטיפוליה.

מעבר לסיכונם של המטופלים ואף גרימת מוות של חלקם, היה חלק מטריד לא פחות בשיטת ה"טיפול" שלה. המטופלים לא רק נחלשו: חלקם גם מסרו להאזרד או לבעלה ייפויי כוח, נכסים, תכשיטים או שליטה בענייניהם הכספיים. בפרשת איוון פלוקס, למשל, נטען כי במהלך הצום השיגה האזרד שליטה על חלק מכספו ורכושו, ומשפחתו שמעה לאחר מותו שכמעט לא נותר לו דבר. במקרה אחר, של לואיס אלסוורת' ריידר, ניסו רשויות הבריאות להתערב, אך הוא הועבר למקום סודי, ושם מת לאחר מכן.

מה שפוצץ את הפרשה היה פרשת האחיות הבריטיות קלייר ודורה ויליאמסון. השתיים היו יורשות עשירות, יתומות מאב שהיה קצין ורופא בצבא הבריטי, וחיפשו טיפול טבעי לבעיות בריאות שונות. בעת ששהו בוויקטוריה שבקנדה ראו מודעה לספרה של האזרד, הזמינו אותו, ובהמשך החליטו לנסוע אליה לטיפול. כיוון שבני משפחתן לא תמכו בהתעניינותן ברפואה אלטרנטיבית, הן שמרו את ההחלטה בסוד.

בפברואר 1911 הגיעו האחיות לסיאטל. האזרד אמרה להן שהמוסד באולאלה עדיין אינו מוכן, ולכן שיכנה אותן תחילה בדירה בעיר, תחת השגחת אחות אוסטאופתית. שם החל הטיפול: הזנה מזערית, טיפולים חוזרים ובידוד גובר. באפריל כבר היו השתיים חלשות מאוד, והועברו באמבולנסים ובסירה פרטית אל ביתה של האזרד באולאלה. זמן קצר לפני ההעברה נלקחה מקלייר חתימה על נספח לצוואתה, שבו הוענקה קצבה למכון של האזרד ונקבעו הוראות הנוגעות לגופה לאחר מותה.

קלייר ויליאמסון מתה זמן קצר לאחר מכן. האזרד טענה שמותה לא נגרם מרעב, ואף ביצעה בעצמה את נתיחת הגופה, תופעה שחזרה בכמה ממקרי המוות תחת טיפולה: כאשר רופאים אחרים בדקו, הופיעו לעיתים קביעות הקשורות לרעב. כאשר האזרד הייתה מעורבת, נמצאו הסברים אחרים. דורה נותרה בחיים, אך הייתה חלשה מאוד ותחת שליטה משפטית של משפחת האזרד.

מי ששברה את המעגל הייתה מרגרט קונוויי, האומנת של האחיות מילדותן. היא קיבלה מברק מוזר והגיעה מאוסטרליה לאמריקה כדי לבדוק מה אירע. כשהגיעה, סיפרו לה שקלייר מתה ושדורה אינה שפויה. באולאלה מצאה את דורה במצב קשה, ושמעה ממטופלים אחרים כי הם מרגישים כלואים. היא גם הבחינה, לפי עדותה, שהאזרד משתמשת בפריטים שהיו שייכים לקלייר. כאשר ביקשה לעזוב עם דורה, נאמר לה שהדבר אינו אפשרי, מפני שההאזרדים קיבלו עליה אפוטרופסות.

קונוויי הצליחה לשלוח הודעה לדודן של האחיות, ג'ון הרברט, והוא הגיע כדי לחלץ את דורה. גם אז לא נפתח השער מיד. לאחר מיקוח שולם להאזרד סכום כסף משמעותי כדי לאפשר לדורה לעזוב. לאחר מכן נכנס לתמונה גם סגן הקונסול הבריטי בטקומה, לוסיאן אגאסיז, והלחץ הדיפלומטי והציבורי הוביל לפתיחת הליך פלילי.

לינדה האזרד נעצרה באוגוסט 1911. העיתונים עטו על הסיפור, זו הייתה התנגשות בין אמריקה המוקסמת מ"ריפוי טבעי" לבין אמריקה המתחילה להבין שהיעדר פיקוח רפואי עלול להותיר אנשים חסרי הגנה. במשפט נחשפו עדויות רפואיות, מסמכים, ייפויי כוח, ענייני ירושה ותכשיטים, וכן טענות לזיוף. התובע כינה אותה "financial starvationist", מי שמרעיבה לא רק את הגוף אלא גם את הכיס.

האזרד עצמה הציגה את המשפט כרדיפה. היא טענה שהרופאים הרגילים שונאים אותה מפני שיש לה שיטה חדשה, וכי המאבק נגדה הוא מלחמה של הממסד הישן בריפוי טבעי. עורך דינה נמנע מלהעלות אותה לדוכן העדים, אך השופט העיר לה במהלך המשפט על כך שסימנה לעדים. לבסוף הורשעה בהריגה, ולא ברצח.

אך גם לאחר ההרשעה לא נחתם הסיפור. האזרד הספיקה לגרום למותם של עוד שני מטופלים בזמן שהמתינה לגזר דינה. היא ריצתה בפועל כשנתיים בבית הסוהר, ובהמשך קיבלה חנינה. לאחר מכן עברה עם בעלה לניו זילנד, שם המשיכה לפעול תחת תארים כמו רופאה, דיאטנית ואוסטאופתית, ואף פרסמה ספר נוסף.

בשנת 1919 או 1920 חזרה לאולאלה. כיוון שרישיונה הרפואי בוושינגטון נשלל, לא יכלה לקרוא למוסד החדש "סניטריום" במובן הרפואי הרשמי, ולכן הציגה אותו כ"בית ספר לבריאות". היא בנתה מבנה מפואר, והמשיכה לקדם את שיטת הצום שלה. בשנת 1935 נשרף המבנה, למרבה המזל.

בשנת 1938 מתה האזרד, לאחר שנקטה בעצמה צום ממושך במסגרת שיטתה. כך הצליחה לשבור שיא נוסף ולהפוך לרופאה שהרגה את עצמה על ידי שיטת ה"ריפוי" שלה.