על הגגות: כך נראה חג הסוכות בתימן לפני מאות שנים

במשך מאות שנים חיו יהודים באזור דרום חצי האי ערב, בערים ובכפרים, תחת שלטונות מתחלפים, מלכי תימן, שליטים מוסלמים ואימאמים זיידים.

הבידוד היחסי של תימן משאר מרכזי העולם היהודי גרם לכך שמנהגים רבים נשמרו שם בצורתם הקדומה. התימנים שמרו נוסחי תפילה עתיקים, מסורות קריאה בתורה ומנהגים נוספים קדומים ביותר.

החוקר רבי יעקב ספיר, שביקר בתימן בשנת תרי"ט (1859), תיאר את חיי היהודים שם ואת דבקותם הרבה במסורת. בספרו "אבן ספיר" הוא מביא תיאורים רבים על סדרי החיים של יהודי תימן, בתי הכנסת ומנהגי החגים.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של חג הסוכות בתימן היה מקום בניית הסוכה. בערי תימן העתיקות, כגון צנעא, דמאר, שרעב וצעדה, היו הבתים בנויים לגובה. רבים מהבתים היו בני כמה קומות, עשויים מאבן ובוץ, עם גגות שטוחים ששימשו כחלק חשוב מחיי הבית. על גגות אלו הקימו היהודים את סוכותיהם. הסיבה לכך הייתה פשוטה: לא היו בדרך כלל חצרות גדולות ליד הבתים, והרחובות היו צרים. הגג היה המקום הטבעי שבו ניתן היה לבנות סוכה כשרה.

כך, בערבי חג הסוכות, היו גגות הערים מתמלאים בסוכות קטנות. מעל בתי האבן העתיקים הופיעו מבני עץ וסכך, ובמשך שבעת ימי החג עברו המשפחות מהבית הקבוע אל הסוכה שעל הגג. רבי יעקב ספיר מתאר את מבנה בתי תימן ואת השימוש בגגות כחלק מחיי המשפחה. תיאורים דומים מופיעים גם אצל חוקרי יהדות תימן במאה העשרים.

הסוכה התימנית הייתה בדרך כלל פשוטה מאוד. לא היו בה קישוטים רבים, כפי שמקובל כיום בקהילות רבות. עיקר הדגש היה על הכשרות ההלכתית ועל עצם קיום המצווה. הדפנות היו עשויות מחומרים זמינים: מחצלות, קורות עץ, קירות זמניים. הסכך היה עשוי מענפי עצים מקומיים, בהתאם למה שהיה מצוי באזור - שיטה, שיזף מצוי ועצים מדבריים נוספים. בעיר עדן, שהיתה עיר נמל, היו מצויים גם הרבה דקלים והם שימשו לסיכוך.

גם האתרוגים היו ייחודיים לתימן. במשך דורות גידלו יהודי תימן אתרוגים מקומיים, בעיקר באזורי גידול שבהם התקיימו מטעי אתרוגים מסורתיים. האתרוג התימני שונה במראהו מהאתרוגים הנפוצים כיום: הוא גדול יותר בדרך כלל – ולעיתים הוא מגיע לגודל מרשים מאוד, קליפתו עבה ויש בו הרבה בשר פנימי.

אחד המאפיינים שעליהם דנו חכמי ישראל הוא העובדה שבאתרוג התימני המסורתי כמעט שלא מצויים גרעינים. הדבר גרם לחלק מהפוסקים לדון בשאלת מקורו ובטהרת הזן. אך חכמי תימן עצמם נהגו לקחת אתרוגים אלו במשך דורות רבים, וראו בהם את האתרוג המסורתי של אבותיהם.

כאשר עלו יהודי תימן לארץ ישראל, התעורר עניין רב סביב האתרוגים שהביאו עמם. חלק מחכמי ארץ ישראל ביקשו לבדוק אם האתרוגים התימניים הם אכן מזן האתרוג המקורי, או שמא מדובר בפרי שעבר שינויים. אולם רבים מגדולי הרבנים קיבלו את מסורת יהודי תימן.

בין התומכים במסורת האתרוג התימני היה רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. הוא עסק בשאלת האתרוגים ובחשיבות המסורת שהביאו יהודי תימן, וכיום גם אשכנזים רבים, בבריסק ועוד, נוטלים אתרוג תימני מחשש שמא הוא האתרוג האמיתי והמהודר.

הלולב וההדסים היו מגיעים לעיתים ממרחקים גדולים, שכן האקלים בתימן לא אפשר גידול טבעי של כל ארבעת המינים בכל אזור. יהודי תימן הקפידו מאוד על יופיים ושלמותם של ארבעת המינים, והשתמשו בכמות גדולה של הדסים, לעומת שני הדסים במנהג שאר הקהילות. המסורת ההלכתית התימנית, שהייתה מושפעת מאוד מהרמב"ם, העניקה חשיבות רבה לדקדוק בפרטי המצווה.

רבי יוסף קאפח, בפירושיו לרמב"ם, מביא פעמים רבות את מסורות יהודי תימן הקדומות בענייני ארבעת המינים והלכות החג.