"ארונות שירות? אח יקר, אנחנו פורקים כאן את הציוד הכי קריטי לעם ישראל"

בוקר שגרתי בבית הידברות. אני יושב בלובי יחד עם סמנכ"ל הארגון, ניר גרמי, לסיעור מוחות מאתגר. ניר, איש עשייה שרואה תמיד עשרה צעדים קדימה, הניח בפני אתגר תקשורתי מרתק.

"תראה, עקיבא", הוא אמר, "ברוך השם, הערוץ נמצא היום בשיאו. המסכים שלנו דולקים במאות אלפי בתים, וגם בפיצוציות, במספרות ובחדרי המתנה. אבל אני מרגיש שאנחנו צריכים לייצר עוד קומה. צפייה זה נהדר, זה פותח את הלב, אבל איך אנחנו מייצרים 'מעורבות'? אם נתרגם את זה לעברית פשוטה, 'מעורבות' זה לא כמה צופים יש לנו, אלא כמה אנשים ראו את התוכן והחליטו לעשות בזכותו מעשה טוב בפועל?".

הנהנתי בריכוז. המוח שלי התחיל להריץ רעיונות במונחים של 'קריאה לפעולה' וקמפיין ארצי, תוך שאני מחשב כמה פגישות ארוכות נצטרך לקיים רק כדי להרים קמפיין ארצי כזה (וכמה יצירתיות תידרש כדי לגרום לאדם עמוס לעצור את שגרת יומו לטובת משימה רוחנית).

אבל אז, הבנתי משהו פשוט: אם יש משהו שאנחנו יודעים על עם ישראל, זה שהם הכי רוצים בעולם לעשות טוב. הבעיה היא אף פעם לא הרצון, אלא העומס של החיים. בתוך מרוץ השגרה, בין הפקקים, העבודה והסידורים – פשוט קשה לעצור. היהודי הממוצע רק צריך שהמעשה הטוב יהיה שם, נגיש וזמין, כדי שהוא יוכל לאמץ אותו.

לפתע, צפצוף רוורס צורם ומונוטני גדע את שטף המחשבות שלי.

משאית תובלה עצומה נעצרה ברחבת החניה מחוץ ללובי. הדלתות האחוריות נפתחו, ושלושה פועלים החלו לפרוק במרץ שורת מארזים ארוכים ומסתוריים, עטופים היטב בניילון אטום. שנראו כמו רהיטים להרכבה.

ניסיתי לחזור לאסטרטגיית המעורבות של ניר, אבל הצעקות של צוות הפריקה הסיטו לי את הקשב.

"את המארז הזה תוריד לאט – זה לפיצה בחדרה!", קרא אחד מהם.

"סגור. קח את שני אלה – זה למספרה בבת ים ולמשרד הייטק ברעננה!", ענה השני, מתמרן בזריזות עם עגלת משא.

"ואל תשכח את המארז ההוא לפיצוצייה באשדוד", פסק השלישי. "הבעלים שם כבר יושב לי על הראש מיום ראשון".

המוח שלי ניסה לסדר את הנתונים ונתקע. התרחיש ההגיוני היחיד שעלה לי בראש הוא שחברת השליחויות טעתה ופרקה אצלנו תכולה של סניף שלם של איקאה.

החלטתי לעשות סדר. התעטפתי בארשת פנים של סמנכ"ל תפעול ממולח, וצעדתי לעברם.

"בוקר טוב, אלופים", אמרתי בחיוך סבלני. "אני עף על קצב העבודה שלכם, אבל נראה לי שהווייז שלכם איבד לגמרי את הצפון. הגעתם לארגון הידברות. אנחנו מייצרים פה תוכן ויהדות, לא ארונות שירות לפיצוציות".

הפועל האחראי נשען על העגלה וחייך חיוך רחב של מי שמחזיק בקלף המנצח.

"ארונות שירות? אח יקר, אנחנו פורקים כאן את הציוד הכי קריטי לעם ישראל".

הוא שלף מכיס הדגמ"ח סכין יפנית, ובתנועה זריזה קילף את עטיפת הניילון מהמארז שניצב מולי.

השתתקתי באחת. מבעד לעטיפה לא נחשף ריהוט תעשייתי, אלא עמדת תפילין מעוצבת ומזמינה להפליא. צבועה בגוונים רגועים של ירוק ולבן, כשבראשה מתנוסס הלוגו של מחלקת "וקשרתם" של הידברות. במרכז העמדה בלט הכיתוב: "5 דקות של נצח".

"העמדה הזו", אמר הפועל, טופח עליה בחיבה, "נוסעת לפיצה בחדרה. אתה קולט? הבעלים שם צופה באדיקות בערוץ שלכם בעסק, והוא זה שהתקשר וביקש את העמדה. עכשיו, לקוחות שעומדים בתור – מפשילים שרוול ומניחים תפילין. העמדה השנייה? להייטק ברעננה. גם שם, העובדים ביקשו. הם יורדים להפסקת קפה בלובי, ומניחים תפילין. יש כבר 1,600 עסקים שדרשו והציבו את העמדות האלו אצלם, מהצפון ועד הדרום".

הסתובבתי אל ניר הסמנכ"ל. התשובה לאתגר המעורבות שהוא הציג הגיעה אלינו עד ללובי, ארוזה בניילון. בעודנו מחפשים איך לתרגם את ההשראה הטלוויזיונית למעשה, הציבור כבר עושה את זה בעצמו. אלו בעלי העסקים והצופים בעצמם שדורשים להפוך לחלק מזה. הם לא מסתפקים בלצפות באור הרוחני שעל המסך, הם רוצים להפיץ אותו בעסק שלהם, במו ידיהם.

"אתה קולט, ניר?" אמרתי לו בשקט. "חיפשת איך לייצר מעורבות של צופים? הנה זה. עכשיו צריך לחשוב איך מגבירים את זה הלאה ומרחיבים את זה לעוד תחומים".

אז בפעם הבאה שאתם ממתינים למגש פיצה, או יושבים בתור במספרה (ומדפדפים במגזין רכב מרופט משנת 2019 שמונח שם על השולחן) – יכול מאוד להיות שהערוץ שלנו ירצד שם ברקע. אבל תציצו רגע הצידה, אל הכניסה סביר מאוד להניח שתמצאו שם את העמדה שלנו, ממתינה להגיש לכם, באהבה גדולה, את החיבור הרוחני עם הקב"ה.