מגפת טיפוס בפולין: מבצע ההצלה שנולד מתוך תגלית רפואית

מבין סיפורי ההצלה יוצאי הדופן של תקופת השואה, מעטים משלבים ידע רפואי, תעוזה אישית ותחבולה מדעית באופן כה מפתיע כמו סיפורם של ד"ר אאוגניוש לזובסקי (Eugeniusz Łazowski) וד"ר סטניסלב מטולביץ' (Stanisław Matulewicz). בשנים 1942-1944 הצליחו שני רופאים פולנים אלו ליצור מצג שווא של מגפת טיפוס באזור שלם בפולין הכבושה, ובכך למנוע מהנאצים לגרש אלפי תושבים למחנות עבודה, למחנות ריכוז ולמוות כמעט ודאי.

הסיפור התרחש באזור רוזוואדוב (Rozwadów), כיום חלק מהעיר סטלובה וולה בדרום-מזרח פולין. בתקופת הכיבוש הגרמני היה האזור נתון לשלטון אכזרי של הממשל הנאצי. תושבים פולנים ויהודים כאחד חיו תחת איום מתמיד של גירוש, עבודות כפייה, מעצרים והוצאות להורג. במקביל, החשש הגרמני מפני מחלות מידבקות היה גדול במיוחד. זיכרון מגפות הטיפוס שהכו באירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה עדיין היה חי, והצבא הגרמני השקיע מאמצים ניכרים במניעת התפרצות מחלות בקרב חייליו.

מחלת הטיפוס, שנגרמת על ידי חיידקי ריקציה ומועברת באמצעות כינים, הייתה אחת המחלות המפחידות ביותר של התקופה. בתנאי צפיפות, רעב והיגיינה ירודה היא הייתה מסוגלת להתפשט במהירות ולגרום לתמותה ניכרת. משום כך, כל דיווח על מוקד טיפוס זכה להתייחסות חמורה מצד הרשויות הגרמניות.

הבסיס למבצע ההצלה נולד מתוך תגלית רפואית. ד"ר סטניסלב מטולביץ' הבחין כי הזרקה של חיידקי פרוטאוס מומתים גורמת לגוף לפתח נוגדנים המגיבים באופן חיובי במבחן וייל-פליקס (Weil-Felix Test), שהיה באותה תקופה אחת הבדיקות המרכזיות לאבחון טיפוס. מבחינה רפואית לא היה מדובר בטיפוס כלל. האנשים שקיבלו את ההזרקה לא חלו במחלה, לא היו מדבקים ולא נשקפה להם כל סכנה מיוחדת. אולם בדיקות המעבדה הצביעו על תוצאה שנראתה לגרמנים כהוכחה לקיומה של מגפת טיפוס.

כאשר חלק את הממצא עם עמיתו, ד"ר אאוגניוש לזובסקי, הבינו השניים כי בידיהם אפשרות יוצאת דופן. במקום להילחם בנאצים בנשק, ניתן יהיה לנצל את פחדם ממחלות.

לזובסקי, שהיה רופא פעיל באזור רוזוואדוב, החל להשתמש בשיטה באופן מבוקר. דגימות דם של מטופלים שנבדקו במעבדות הגרמניות הניבו שוב ושוב תוצאות חיוביות לטיפוס. ככל שמספר המקרים המדווחים עלה, השתכנעו הרשויות הגרמניות כי באזור מתפתחת מגפה מסוכנת.

המשמעות הייתה דרמטית. אזור המוגדר כמוקד טיפוס נתון בדרך כלל להסגר. תנועת האוכלוסייה מוגבלת, ביקורי פקידים וחיילים מצטמצמים, ולעיתים קרובות הרשויות נמנעות מהעברת אוכלוסייה ממנו אל אזורים אחרים מחשש להפצת המחלה. במקרה זה, מה שהיה בדרך כלל אסון בריאותי הפך לכלי הצלה.

בין הנהנים מהמצב החדש היו גם יהודים שהסתתרו באזור או שחיו תחת מגבלות קשות. לזובסקי המשיך להעניק טיפול רפואי בחשאי לאנשים שנרדפו על ידי השלטונות. על פי עדויותיו המאוחרות, הוא טיפל בחלק מהחולים והמסתתרים בדרכים עקיפות ובזהירות רבה, שכן עצם הסיוע ליהודים היה עלול להביא להוצאתו להורג.

במהלך הזמן הלכו והתרבו הדיווחים על "חולי טיפוס". הרשויות הגרמניות החלו לראות באזור כולו מוקד מגפה מסוכן. החשש מפני הדבקה היה כה גדול, עד שחיילים ופקידים רבים העדיפו להתרחק מהמקום ככל האפשר.

אולם הצלחת המבצע יצרה גם סכנה חדשה. ככל שהמגפה המדומה התרחבה, כך גבר הסיכוי שהגרמנים ישלחו צוות רפואי בכיר לבדיקה יסודית. ואכן, בשלב מסוים הגיעה ועדת חקירה רפואית גרמנית כדי לבדוק את הדיווחים. זה היה הרגע המסוכן ביותר בכל הפרשה.

לזובסקי הכין את הביקור בקפידה. הוא ריכז אנשים שנראו חלשים, חולים או תשושים – מצב שלא היה קשה למצוא באזור שסבל ממחסור, רעב ותנאי חיים קשים. הוא דאג שהמבקרים הגרמנים יראו מראות התואמים את ציפיותיהם ממוקד טיפוס פעיל. במקביל, הוא ניצל את העובדה שהרופאים הגרמנים עצמם חששו מאוד מהמחלה.

לפי תיאוריו, המשלחת ביצעה בדיקות מוגבלות יחסית, ונטתה שלא להתעכב זמן רב בקרבת החולים. דגימות שנלקחו נשלחו למעבדה, ושוב התקבלו תוצאות חיוביות לטיפוס. מבחינת הגרמנים הייתה בכך הוכחה מספקת לקיומה של מגפה. הוועדה אישרה את הממצאים, והאזור נותר תחת הגדרת הסגר. כך המשיכה "המגפה" להתקיים במשך קרוב לשנתיים.

הערכתו של לזובסקי לאחר המלחמה הייתה שכ-8,000 בני אדם באזור ניצלו מגירוש בזכות המדיניות שנקטו הגרמנים כלפי האזור הנגוע לכאורה. מספר זה כולל פולנים ויהודים גם יחד.

לאחר המלחמה עזב לזובסקי את פולין והיגר לארצות הברית. במשך עשרות שנים כמעט שלא דיבר בפומבי על חלקו בפרשה. רק בשנות התשעים החל לחשוף את הסיפור המלא, שהדהים היסטוריונים, רופאים וחוקרי שואה.