344 ימים בחושך: היהודים שחיו מתחת לאדמה כדי לברוח מהנאצים

באביב 1993 ירד כריס ניקולה, חוקר מערות אמריקאי ושוטר במשטרת ניו יורק, לתוך אחת ממערכות מערות הגבס העצומות של מערב אוקראינה. סלע הגבס נוטה להיסדק וליצור בתוכו מערות ונקיקים לרוב. המקום מהווה כר פורה למחקרים ולהרפתקנים.

הדבר היה במחוז טרנופול. מעל פני הקרקע לא היה כמעט דבר שירמז על מה שנמצא מתחת לשדות: בור מכוסה עשבים, אדמה חקלאית וכפרים קטנים. אך מתחת לכל זה נמשכו עשרות ומאות קילומטרים של מסדרונות גבס, חדרים טבעיים, אגמים תת קרקעיים ומעברים שרק בזחילה ניתן לעבור בהם.

במערה - שנקראה בפי המקומיים Popowa Yama - "נקיק הכומר", ושמה הרשמי אוזרנה - הובילו מדריכים מקומיים את ניקולה לאזור שכונה "חאטקי" - "הבתים הקטנים". שם, בתוך החשכה, ראה ניקולה שרידים למגורי אדם: קירות אבנים שהונחו ביד אדם, נעליים ישנות, כפתורים, כלי בישול ושרידי חפצים. במקום נשארה גם אבן ריחיים גדולה. המקומיים ידעו לומר רק דבר מעורפל: "בזמן המלחמה הסתתרו כאן יהודים".

ניקולה לא ידע אז שהוא עומד בתוך שרידיה של אחת מפרשות ההסתתרות החריגות ביותר מתקופת השואה. 45 שנה קודם לכן הייתה המערה ביתם של עשרות יהודים, בהם משפחות שלמות, אשר חיו במשך כמעט שנה בעומק של עשרות מטרים מתחת לשדות. רבים מהם לא ראו אור יום במשך 344 ימים רצופים. אם מצרפים את תקופת המחבוא הראשונה במערת ורטבה, משך ההסתתרות של אחדים מהם הגיע ל-511 ימים. מחקרה של נטליה רומיק על אדריכלות מחבואים יהודיים בתקופת השואה קובע כי ב-1 במאי 1943 כבר היו במערת אוזרנה 38 מסתתרים, וכי הקבוצה יצאה ממנה ב-12 באפריל 1944.

כדי להבין כיצד הגיעו לשם, יש לחזור אל שתי עיירות קטנות בגליציה המזרחית: קורולובקה (בפולנית Korolówka), ובילצ'ה זְלוֹטֶה (Bilcze Złote), לא הרחק מבורשצ'וב. לפני המלחמה היה האזור חלק מפולין. קורולובקה הייתה עיירה קטנה בת מעט יותר משלושת אלפים תושבים, היא הייתה מפורסמת בזכות מערת ורטבה, שהייתה מוכרת למטיילים ולחוקרי עתיקות.

בין שתי הקהילות האלה חיה משפחת סטרמר. ראש המשפחה היה שבתי סטרמר, שכונה בפי בני המשפחה "זיידא", ורעייתו אסתר. היו להם שישה ילדים, ובהם ניסל, שולֶם ושלמה. אליהם היו קשורים בנישואין ובקרבה משפחות דודיק, וקסלר ואחרות. לימים נעשתה אסתר סטרמר לדמות המרכזית בסיפור, בעיקר משום שהיא עצמה השאירה אחריה תיאור כתוב. בשנת 1975 ראה אור במונטריאול ספר זיכרונותיה, We Fight to Survive, שהפך לרב מכר.

בספטמבר 1939 השתנה השלטון באזור בבת אחת. מזרח פולין נכבשה בידי ברית המועצות. ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, נסוג הצבא הסובייטי והאזור עבר בתוך זמן קצר לשליטה גרמנית. "פנקס הקהילות" של יד ושם מתאר כיצד בבילצ'ה זלוטה, עוד לפני התבססות הממשל הגרמני, החלו התנכלויות ליהודים, לאחר שהשלטון עבר לידי הגרמנים הוחרם רכוש והיהודים נלקחו לעבודות כפייה. בקורולובקה התדרדר המצב במהירות עד לחיסולה המעשי של הקהילה בסתיו 1942.

במשפחת סטרמר התקבלה החלטה שלא לציית להוראה לעבור למקום ריכוז. לפי עדותו המאוחרת של שולֶם סטרמר לכריס ניקולה, אמו לימדה את ילדיה לחשוד דווקא בהבטחות השלטון: כאשר נאמר ליהודים ללכת למקום מסוים מפני ששם יהיו בטוחים, מבחינתה היה זה אות לחפש דרך אחרת. ניסל, הבן הבכור, חיפש מקום מסתור ומצא את ורטבה, מערת גבס מוכרת ליד בילצ'ה זלוטה. היתרון היה ברור: עונת הביקורים הסתיימה, החורף התקרב, ומאות מטרים מן הכניסה היו חללים שאיש מהעוברים בשדות לא היה יכול לראותם.

בליל 12 באוקטובר 1942 יצאו בני סטרמר וקבוצה של יהודים נוספים לעבר ורטבה. בסך הכול היו במחבוא הראשון 28 בני אדם משבע משפחות. הדרך נעשתה בחשכה. לאחר סיום הקציר היו הדרכים הכפריות ריקות יחסית, והקבוצה הגיעה אל פתח המערה מבלי להתגלות. בתוך ורטבה הם בחרו חלל ברוחב כתריסר מטרים, והסתירו את הגישה אליו באמצעות אבנים. ורטבה לא הייתה "מערה" במובן של אולם גדול אחד; היא מערכת של מעברים, פניות וחללים שבהם אפשר להיעלם מטרים אחדים מהנתיב המרכזי ולהיות בלתי נראה לחלוטין.

החיים במקום התבררו בתוך ימים כקשים ביותר. מים זורמים כמעט שלא היו. המסתתרים אספו טיפות ולחות מהקירות. נרות ומנורות נפט היו מצרך שאי אפשר להשיגו בקלות, וכל הדלקת אור קיצרה את מספר הימים שנותרו להם. בעיה קשה לא פחות הייתה העשן. בכל פעם שהבעירו אש לבישול התמלא החלל באוויר כבד, והאוורור הגרוע הפך את הכנת המזון עצמה לבעיה. אסתר סטרמר כתבה בזיכרונותיה כי בחוץ לא נמצא עוד מקום בטוח יותר. המערה הייתה חשוכה, אבל העולם שמעליה נעשה מסוכן ממנה.

שלושה מהגברים - שבתי סטרמר, ניסל סטרמר ופישל דודיק - יכלו בתקופה הראשונה עדיין לנוע בחוץ במידה מסוימת, משום שהחזיקו אישורי עבודה לאיסוף מתכות. אחת לשבוע לערך הם הביאו מזון, לעיתים באמצעות עגלה, קנו מצרכים בשוק השחור והעבירו אותם בלילה אל המערה. בחורף היה עליהם לעבור בשלג וברוח, לרדת אל הפתח החלקלק ואז לזחול בבוץ עם המטען. כך הגיעו פנימה תפוחי אדמה, גרעינים, מעט שומן לבישול, גפרורים וחפצים נוספים. עם המזון הגיע גם מידע על הנעשה בחוץ.

בפברואר 1943 נודע להם שהחיפושים אחר יהודים מסתתרים עתידים להתגבר עם בוא האביב. אנשי הקבוצה החליטו לעבור עמוק יותר בתוך ורטבה, למרחק של קרוב לקילומטר מהכניסה. שלושת בני סטרמר החלו במקביל לחצוב נתיב מילוט. במשך ארבעה שבועות הרחיבו סדק צר כלפי מעלה, עד שהגיעו לפני הקרקע. מדרגות נחצבו בסלע, ובפתח הותקנה דרך שתאפשר לפתוח אותו מבפנים. זו הייתה עבודה איטית שנעשתה כמעט ללא כלי עבודה מתאימים. בתוך המערה נבנתה למעשה מערכת הגנה: חדר מגורים נסתר, כניסה חסומה ופתח מילוט שאדם מבחוץ אינו יודע על קיומו.

ב-5 באפריל 1943 התממש החשש. מקום המסתור התגלה, וכוח גרמני נכנס לוורטבה. כמה מהמסתתרים נתפסו בשעה שהאחרים נמלטו אל המעברים. לפי העדויות שנגבו לאחר המלחמה, שמונה אנשים נפלו תחילה בידי הגרמנים, אך כמה מהם הצליחו לחמוק בתוך המערה או לאחר מכן. פתח המילוט, שנחצב במהלך השבועות הקודמים, המחיש היטב את ההבדל בין מלכודת סגורה לבין מערכת שיש ממנה דרך יציאה. לאחר הפשיטה נותרו 23 אנשים מפוזרים בתוך החושך. אחדים מהם היו ללא נרות או גפרורים, ובמשך שעות ניסו למצוא זה את זה בתוך המסדרונות.

אחד האירועים שנשארו בזיכרון המשפחה היה העימות בין אסתר סטרמר לבין מפקד הכוח הגרמני. אסתר עמדה מול המפקד, בצללים, ושאלה בהתרסה: מה התועלת הגדולה של גרמניה להרוג אנשים שחיים "כמו עכברים" מתחת לאדמה??? בזמן שהתנהל הוויכוח הצליחו אחרים להיעלם לתוך המסדרונות.

לאחר גילוי ורטבה כבר אי אפשר היה לשוב אליה. במשך כמה שבועות חיו בני הקבוצה מעל האדמה, אך למעשה ללא בית. הם הסתתרו בין חורבות, בעליות גג ובמקומות ארעיים באזור בילצ'ה זלוטה וקורולובקה, ונעו רק בלילות. בתקופה זו נודע להם על מקום אחר, שהיה שונה מוורטבה כמעט בכל פרט. ידיד מקומי, חוטב עצים בשם מונקו לובודזין, סיפר להם על בור בשדות שאיכרי הסביבה כמעט לא התקרבו אליו. הבור הוביל אל מערת אוזרנה, שנקראה בפי המקומיים Popowa Yama, "בור הכומר" או "נקיק הכומר", משום שהקרקע שמעליו הייתה קשורה בעבר לכומר מקומי.

מבחוץ לא הייתה זו כניסה מזמינה. חקלאי הסביבה השתמשו בבור להשלכת פגרי בעלי חיים. ניסל ושלמה ירדו לבדוק אותו באמצעות חבלים וקורות עץ ששימשו כמדרגות מאולתרות. בתחתית הגיע הבוץ עד הברכיים והריח היה קשה, אולם בהמשך הם מצאו דבר שלא היה בוורטבה: אולמות שניתן לעמוד בהם ומקור מים תת קרקעי. והעיקר, פתח הכניסה היה כה גרוע עד שמעטים ירצו לרדת דרכו. דווקא מה שנראה מעל פני הקרקע כמקום שאין לאדם סיבה להיכנס אליו, הפך ליתרונו הגדול ביותר.

ב-5 במאי 1943 נכנסה הקבוצה למערה החדשה. מספר המסתתרים הגיע ל-38, מגיל שנתיים ועד גיל 75. מראשית מאי החל הפרק הארוך ביותר של המחבוא: 344 ימים רצופים עד היציאה באפריל 1944.

עומק המחבוא היה יותר משישים רגל. שם למטה נבנה בהדרגה מעין משק בית תת קרקעי. ארבעה חללים מחוברים הוקצו לצרכים שונים. הגברים הרחיבו מעברים, יישרו רצפות באמצעות אבנים והקימו קירות נגד משבי אוויר. הם מצאו מקום שבו ניתן היה להדליק אש מבלי שהעשן יחזור לתוך חללי השינה. ניסל הוריד אל המערה אבן ריחיים שמשקלה, לפי העדויות, היה כ-70 קילוגרם. האבן נשארה במקום גם עשרות שנים לאחר מכן, וכריס ניקולה מצא אותה כשהחל לחקור את האתר. בעזרתה טחנו את התבואה שהובאה מהשדות. מסמר מסילת ברזל באורך כ-15 סנטימטרים שימש ככלי עבודה לחציבה ולעיצוב כלים מעץ.

נרות ומנורות נפט הודלקו בעיקר לצורך בישול ועבודות שלא ניתן לבצע בחושך. בשאר הזמן למדו האנשים לנוע על פי מגע. היו מי שהלכו יחפים, משום שכף הרגל יכלה להרגיש את ההבדל בין קרקע חלקה, אבן מחוספסת, בוץ וסדק, ולהפוך את מרקם הרצפה למפת דרכים. שנים לאחר מכן תיארו בני המשפחה את התנועה במערה כמעין קריאה באמצעות הרגליים.

נוצרה חלוקת תפקידים. אנשים אחדים היו אחראים על השגת מזון ועל הקשר עם החוץ, אחרים על הבישול, התיקונים והכביסה. פישל דודיק החזיק סידור תפילה והוביל את התפילות. לפי העדויות, מועדי ישראל נשמרו ככל האפשר, ואף ביום הכיפורים צמו בני הקבוצה למרות המחסור המתמיד במזון. אסתר שמרה חשבון של הימים וניסתה לעקוב אחר הלוח גם במקום שאין בו זריחה ושקיעה.

הבעיה המרכזית הייתה אספקת המזון. אל המערה נכנסו תחילה מצרכים שהספיקו לכשבועיים בלבד. לאחר מכן היה הכרח לצאת. בלילות יצאו אנשים מהמחבוא, הגיעו אל ביתו של מונקו, שהיה במרחק כמה קילומטרים, והחליפו חפצי ערך בשמן בישול, סבון וגפרורים. בעונות המתאימות אספו או לקחו תפוחי אדמה וחיטה מהשדות. עצים להסקה הובאו מחורשה סמוכה. בחורף נבנתה מזחלת עץ קטנה שעליה גררו את השקים. כל מסע כזה היה צריך להסתיים לפני אור היום, בפתח צריכה הייתה להיאמר סיסמה, ורק לאחר שהחוזרים הזדהו הוזזה האבן שסגרה את הגישה.

המזון היה פשוט ומועט: תפוחי אדמה, תבואה, מרק ומה שניתן היה להשיג בסביבה. בסוף 1943 כבר איבדו רבים ממשקלם. כדי לחסוך באנרגיה ישנו שעות ארוכות מאוד, ולפי העדויות לעיתים 18 ואף יותר שעות ביממה. הגוף הסתגל למקום שאין בו בוקר ואין בו ערב. חום הגוף נשמר גם באמצעות שינה בצפיפות. בעוד שבפני הקרקע החורף נראה בשלג ובשדות, מתחתיו נמדדה העונה בעיקר לפי הקושי להשיג מזון ולפי הקור שחדר בין קירות הגבס.

גם אוזרנה לא נשארה סודית לחלוטין. במהלך קיץ 1943 נודע לאנשים בסביבה שיהודים מסתתרים בבור. לפי העדויות, באחד המקרים ניסו מקומיים לחסום את הכניסה באדמה ובאבנים. אנשי הקבוצה הצליחו בכל זאת לפתוח נתיב. במקרה אחר הגיעו אנשי משטרה מקומית אל הפתח, אך נמנעו מלהיכנס עמוק אל המערכת, שבה אפשר לרדת רק אחד אחד אל תוך החשיכה. המחבוא לא היה אפוא מקום שאיש בעולם אינו יודע עליו, שרידותו הייתה תלויה גם בכך שמי שידע לא תמיד יכול היה להגיע אל המסתתרים.

כך עבר הסתיו, ואחריו החורף של 1943-1944. בשלהי החורף התחילו הידיעות מבחוץ להשתנות. מונקו דיווח על קולות חזקים ממזרח ועל תנועות הכוחות באזור. החזית הסובייטית התקרבה. עבור מי שנמצא מאות ימים מתחת לקרקע, גם ידיעה כזאת לא הייתה סיבה לצאת: באזור שבו הצבאות נעו במהירות, כפר שנעזב ביום אחד יכול היה להיכבש מחדש ביום הבא. אנשי המערה המתינו.

בתחילת אפריל הושלך מן הפתח בקבוק ובתוכו פתק ממונקו. תוכנו היה קצר: הגרמנים כבר אינם. גם אז לא יצאו מיד. הם המתינו כשבוע נוסף. ב-12 באפריל 1944 עלו אנשי המערה אל פני הקרקע.

אחת הילדות, פפקלה, הייתה בת ארבע בערך כשהחלה תקופת המערות. לימים סיפרה לניקולה שכאשר יצאה החוצה התקשתה להבין את האור החזק, וביקשה שיכבו אותו... אצל ילד שזיכרונותיו הראשונים היו קירות אבן, נרות ומעברים חשוכים, השמש עצמה נעשתה דבר שצריך להיזכר בו מחדש. בני הקבוצה היו חיוורים מאוד, מכוסים בוץ ורזים. מקצתם כמעט לא הכירו זה את זה באור היום.

לאחר ביקורו הראשון של כריס ניקולה ב-1993, הוא החל לשאול בכפרי הסביבה. בתחילה שמע רק שמועות. ב-1997 סיפר לו חוקר מערות מקומי שכמה שנים קודם לכן ניסה להביא למקום משפחה יהודית מקנדה שטענה כי הסתתרה שם. ניקולה פרסם מודעות ופניות ברשת וחיפש שמות של ניצולים. רק ב-2002 קיבל דואר אלקטרוני מאדם שסיפר כי חותנו, סול וקסלר, היה אחד מיושבי המערה. התברר שווקסלר חי בניו יורק, לא הרחק מניקולה עצמו. ממנו נפתחה הדרך למשפחות סטרמר ודודיק, ולניצולים נוספים בקנדה ובארצות הברית.

מכאן ואילך החלו הממצאים הדוממים לקבל שמות. אבן הריחיים התאימה לזיכרון על האבן שניסל הכניס אל המערה. הנעליים והכפתורים התאימו לסיפורים על החיים היחפים בחושך. חללי המגורים וקירות האבן התאימו לתיאורים שבזיכרונות אסתר. החוקרים אף מצאו כתובות ושמות על קירות המערה. ניקולה תיאר לימים את אוזרנה כ"קפסולת זמן": מקום שבו השכבות הפיזיות של החיים משנת 1943 נותרו כמעט במקומן.

בשנת 2004 פורסם הסיפור בהרחבה ב-National Geographic Adventure בידי ניקולה והצלם והכותב פיטר ליין טיילור. בשנת 2007 הוציאו השניים את הספר The Secret of Priest's Grotto: A Holocaust Survival Story, ששילב את סיפור המשפחות, ראיונות עם ניצולים ותצלומים מתוך המערות.

כעשור לאחר מכן חזרו אחדים מהניצולים ובני משפחותיהם אל האזור עם ניקולה. מי שהיו ילדים וצעירים בעת המלחמה כבר היו אנשים קשישים. חלקם לא יכלו לרדת עוד אל אוזרנה בשל הקושי הפיזי, אך הם שבו אל ורטבה, המערה הראשונה. החפצים שנשארו במקום, יחד עם העדויות והמחקר הארכיאולוגי המאוחר, מאפשרים כיום לשחזר בפרטים נדירים את המבנה הפנימי של המחבוא: היכן הייתה אבן הריחיים, היכן בישלו, כיצד הגיעו למים, באילו חדרים ישנו ואיזה נתיב שימש להגיע אל פני הקרקע. מחקרה של נטליה רומיק משנת 2021 מצא כי עקבות נוכחותם עדיין קיימות בשתי המערות.

זהו עוד אחד מסיפורי ההישרדות המופלאים של יהודים במלחמת העולם השנייה, וניסיונם העיקש לדבוק בחיים ובמסורת היהודית.