היסטוריה וארכיאולוגיה

מי היא הייתה, מה ידוע עליה, ומדוע זכתה להערכה רבה כל כך מרבני מרוקו? הכירו את סיפורה של פריחא בת אברהם בן אדיבה

כאשר נכנס הרבי לבית הכנסת בבוקרו של יום הכיפורים, הוא הבחין בחייל חסר הנעליים, נעצר על ידו ואמר לו: חייל המשרת בצבא חייב להקפיד על לבישת מדים. הנעליים הן חלק מן המדים, ועליך לנועלן גם ביום הכיפורים

לפתע נדלקו מאות אורות במרחק, ושאגת מנועי מטוסי הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) מילאה את השקט. הכוח לא נחשף; להפך, הם הגיעו בדיוק בזמן לנחיתת מטוס גרמני

המציאות הזו יצרה מצב בעייתי: מצד אחד, השידוכים כללו התחייבויות כספיות משמעותיות – נדוניה, מועד הנישואין, מקום המגורים. מצד שני, כל אחד מהצדדים יכול היה לחזור בו מהשידוך ולהשאיר את בן זוגו לפני שוקת שבורה, בלי שום מחיר משפטי

לקראת סוף השנה, עם התרבותן של פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית, שפעלה נגד כל נוכחות גרמנית בדנמרק, פקעה סבלנותם של הנאצים, והם הכריזו על פיזור הממשלה הדנית, והשלטת משטר צבאי גרמני. כעת יכלו הנאצים לבצע את עיקר תאוותם - החלת ה"פתרון הסופי" על יהודי דנמרק

הוא תפס את אופניו ודהר לעיר וום לדווח על האסון, חולף על פני עוד גופות – אנשים, בקר, ציפורים – כולם מתים באותו אופן מסתורי. תוך יומיים, צוותי רפואה וחוקרים מקומיים ובינלאומיים הגיעו לכפר. השמועות התפשטו: האם זו מתקפת טרור? רעל באגם?

דווקא באותם ימים עלתה דמות בלתי צפויה. שמו היה יניי. לא כהן ולא נשיא, אלא משורר. פייטן. הוא לא נאבק בחרב, אלא במילים. בשירה. יניי היה הראשון שהכניס חריזה לפיוט העברי, והוא גם היה מהראשונים שחתם את שמו בשיריו

בעודם שקועים בדרשה, נשמעו לפתע קולות תופים ופרסות סוסים שועטים. הדלתות נפרצו בבת אחת, ובית הכנסת הוצף בצלבנים חמושים – צרפתים רכובים על סוסים אדירי קומה, עטויי שריונות ברזל מבהיקים, ובגדים אדומים רקומים בצלבים לבנים

הוא היה קיסר אכזרי ומגלומן. לא היה סוף לתאוות הבצע, השלטון והכבוד שלו. אבל  הכל התגמד מול מה שהוא התחיל לרצות לקראת סוף חייו – הוא פיתח אובססיה למציאת שיקוי אלמוות

בתחילת 1943 החליטו הנאצים לחסל את גטו קרקוב. כל היהודים שהוכרו ככשרים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב, שנוהל על ידי הנאצי המרושע אמון גת, ושאר יהודי הגטו – נשלחו להשמדה. שינדלר גמר בלבו לנסות ולהציל כמה שיותר יהודים על ידי העבודה במפעלו

על הנייר – מדובר במעמד קדוש, רוחני, כמעט נבואי. בפועל? לפחות במאה החמש־עשרה, זו הייתה תחרות פרועה בין אלו שהצליחו לגייס את הרוב המבוקש. ואיך משיגים את הרוב? פשוט מאוד: מבטיחים מִנוּיים, מעניקים הטבות, משחררים מעטפות, ולוחשים לחישות מהסוג שלא כתוב באף ספר תפילות. ובאותה תקופה – העניינים החלו לצאת משליטה

"בדיוק כאשר עמדתי לצאת, הגיעו שלושה מן הנערים בריצה טרופה. נשימתם הטרופה הקשתה עליהם לדבר, ובקושי הם הצליחו לפלוט את המילים. מתברר כי שלושה בלשים עומדים בסמטה המובילה לבית הכנסת, ממתינים לעקוב אחרינו"

פעילי ז'גוטה אף טרחו לבלוש ולחפש עבור היהודים מקומות שיוכלו להסתתר בהם. כאשר הזדמנו לידיהם ילדים יתומים, הם שילמו למשפחות פולניות על מנת שיחזיקו אותם בביתם ויציגו אותם כקרובי משפחה, או מסרו אותם לבתי יתומים ומנזרים ברחבי פולין

כתב יד של הגמרא, מדרשים תנאיים נדירים ואולי גם מסמכים יהודיים שמעולם לא נחשפו – מסע בעקבות כתבי היד היהודיים בארכיון הסודי של הוותיקן

מופע זה, מלבד היותו מופע הפתיחה של התזמורת, היה בעצם גם מופע הסיום למבצע ההצלה הייחודי של שבעים משפחות יהודיות, המונות כשמונה מאות נפשות, שניצלו מן הכיבוש הנאצי אך ורק הודות למסירותו ויצירתיותו של ברוניסלב הוברמן

היטלר עצמו, כך נטען, הפך חשדן כלפי פרויקט הגרעין. נאמנותו למיתולוגיה הארית גרמה לו להגדיר את הפיזיקה הקוונטית, ובעיקר את תורת היחסות – שפותחו על ידי מדענים יהודים – כ"מדע יהודי", בלתי נאמן ובלתי ראוי

ברגע שהתלמידים של ישו הבינו שהם צפויים להיחשב יהודים ולשלם את המס, הם החלו לטעון שהם דת נפרדת. כך החלו הנוצרים להתרחק אט אט מהיהודים, ולא החשיבו עוד את עצמם כחלק מעם ישראל, וכך נוצרה הבדלה. אין יותר שני זרמים ביהדות, אלא שתי דתות שונות בתכלית

חותם בן כמעט 2,700 שנה, הנושא את השם "לידעיה עשיהו", התגלה בפרויקט סינון עפר מהר הבית. למי הוא היה שייך, ומדוע נחשב נדיר כל כך?

בימים הבאים לא נח. שלח מכתבים, שוחח עם עמיתים, גייס תומכים, דיבר בפני כמרים, אנשי אקדמיה, אנשי חצר. הסביר, התחנן, דרש: לא לשרוף את הספרים. לא להשמיד את הכתבים של עם בן אלפי שנים. יש בהם חכמה

הקפיצות, פועל יוצא של מתח פני המים, שהאבן הנעה בזווית חדה מידי איננה מצליחה לחדור אותו, מרתקות תמיד את הילדים המתבוננים בהם. אך מי היה מאמין שעיקרון מרהיב זה יעמוד בלב אחד ממבצעי ההפצצה הנועזים והמתוחכמים ביותר של מלחמת העולם השנייה?

במאי 1941, חודש בלבד לפני תחילת מבצע ברברוסה, קיבל הס את ההחלטה המוזרה והנועזת: הוא יטוס לבדו בסודיות מוחלטת לבריטניה, ינחת שם ויציע לממשלת בריטניה הסכם שלום. הוא המריא במטוס מסוג ספיטפייר קל, צנח מעל סקוטלנד, ונלכד מיד בידי הבריטים

בלילה שבין ה-5 ל-6 באפריל, נפתח המרד המתואם. הגיאורגים תקפו את המפקדים הגרמנים, הרגו כארבע מאות חיילים במפתיע והצליחו להשתלט על רוב שטח האי, אך הם לא הצליחו להשתלט על סוללות תותחי החוף שהוצבו בקצה הצפוני ובקצה הדרומי של האי

האירוניה הכואבת הייתה ברורה לכל. יהודים שזה עתה ניצלו מן התופת הנאצית, לוחמים כעת בנשק שהכין עבורם אותו אויב מר, אך הפעם לשם מטרה הפוכה: להגן על קיום העם היהודי

רק מאוחר יותר התברר כי ילדיו של הטוחן לא נרצחו כלל. הם נמסרו לסבתם בעיירה סמוכה, לאחר שהאב – היינריך דרימר – שקע בחובות כבדים ליהודים, ורצה להפיל עליהם את האשמה כדי להיפטר מן החוב ולהשיג חמלה ציבורית

היחידה יצאה לדרכה בספטמבר 1944, כשהיא מצוידת בנשק קל, מפות, מכשירי קשר, שקי כסף ובעיקר – הם נשאו איתם 10 קופסאות שהכילו רעל מסיס במים, כאשר כל קופסה הכילה רעל בכמות שמספיקה להרוג 25,000 בני אדם

מתוך המצוקה נולד רעיון חדש ומהפכני. אם אין לנו משאבים מספיקים כדי לבנות נושאות מטוסים סטנדרטיות, נוכל לבנות נושאות מטוסים עשויות מקרח. נושאות מטוסים אלו, יהיו גם מוגנות מפני הטבעה, מכיוון שהקרח, כידוע, צף על המים

החיים השלווים לא המשיכו כך לנצח. כמאה שנים לאחר מכן עמד בטולדו הנזיר הקנאי ויסנט פרר, שהנוצרים התעקשו לכנות אותו כ"קדוש", והסית את ההמון הנוצרי נגד היהודים. הקהילה היהודית, שהייתה פעם גדולה ומשגשגת, קרסה תחת הלחץ. היהודים פחדו להיפגש בגלוי, ובית הכנסת המפואר נותר שומם

בינתיים, בצפת, שייח מוסלמי מקומי בשם מוחמד דמור, שהיה ידוע בכריזמה הרעילה שלו, הפיץ חיזיון מרושע: הוא טען שהוא ראה ''חיזיון'' שבמהלכו רכוש היהודים הכופרים, זהבם ותכשיטיהם, עוברים לידי המאמינים האמיתיים – הערבים. דבריו הציתו שנאה בקרב ההמון, והמתח בעיר גבר

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחשבו הטמפלרים בעיני הבריטים ששלטו בארץ ישראל ל"נתיני אויב". היישובים הטמפלריים הוקפו בגדר תיל, והפכו למחנה מעצר הלכה למעשה, כאשר מידי פעם אף התבצעו חיפושים שכללו חיפושים גופניים לכל העצורים

כאשר עזבו הנאצים את האזור, הסתובבו תושבי העיירה ביערות שסביבם ושרו בקול גדול, כדי לסמן ליהודים שהם יכולים לצאת ממחבואיהם ולחזור לעיירה