שר אוצר של מדינה שלא הייתה: סיפורו של אלכסנדר זיסקינד

בשנת 1716 נכנסו בשערי העיר וינה ארבעה שוטרים חמורי סבר, כשהם מוליכים אחריהם ארבעה עצירים כפותים בחבלים. ארבעת האנשים נחשדו בהשתתפות בקשר מדיני חובק ארצות: גיוס צבא וצי, כריתת ברית עם נציג האימפריה העות'מאנית, הפלת שלטון האפיפיור ברומא והקמת מסגרת מדינית חדשה שבה יקבלו יהודים טריטוריה להתיישבות.

מתוך ארבעת העצורים, שניים היו יהודים. שמו של אחד היהודים היה אלכסנדר זיסקינד. כמאתיים שנים אחרי האירועים, מצא ההיסטוריון דוד קאופמן, בספריית החצר הקיסרית בווינה, את יומנו של זיסקינד, שבו מופיעים פרטי האירוע המדהים לו היה שותף.

היומן פותח בנוסח הסכם בין המרקיז דה לנגלרי לבין נציג הסולטאן, ובו תכנית לסילוק האפיפיור מרומא. זיסקינד היה מזכירו ומתורגמנו של הקצין הצרפתי מרקיז דה לנגלרי.

פיליפ דה ז'נטיל, שכונה המרקיז דה לנגלרי, נולד במחצית השנייה של המאה ה-17, שירת שנים רבות בצבאו של לואי ה-14 והתקדם בשנת 1704 לדרגת לוטננט גנרל. לנגלרי היה קצין פרשים בעל ניסיון רב, אך דרכו הצבאית התאפיינה בסכסוכים, במעברים חדים ובחיפוש בלתי פוסק אחר מעמד עצמאי.

בשנת 1706, בעת מלחמת הירושה הספרדית, עזב לנגלרי את השירות הצרפתי ועבר אל צבאו של הקיסר ההבסבורגי. הוא לחם באיטליה תחת פיקודו של הנסיך אויגן מסבויה והשתתף במערכה שהסתיימה בניצחון הכוחות הקיסריים בטורינו. בצרפת נחשב עריק ונידון שלא בפניו. בחצר הקיסרית קיבל דרגת גנרל, אך עד מהרה הסתכסך גם עם הנסיך אויגן סביב שאלת הקרדיט על הניצחון וההערכה שניתנה לעצותיו הצבאיות. בשנת 1709 עבר לנגלרי לשירותו של אוגוסט השני, מלך פולין ונסיך בוחר של סקסוניה, ומונה לגנרל בחיל הפרשים הליטאי. קודם לכן הציע את שירותיו גם לקרל ה-12, מלך שוודיה, לפטר הגדול מרוסיה ולמלך פרוסיה.

לאחר שהתעייף לנגלרי מלמצוא מחנה צבאי שירצה בו למפקד, החל לעסוק בתוכניות דתיות ומדיניות: הוא חלם על הפלת סמכותה של רומא, ברית עם הסולטאן העות'מאני והקמת סדר מדיני חדש באירופה ובמזרח הים התיכון.

אלכסנדר זיסקינד בן שמואל זנוויל נולד במץ, עיר דוברת צרפתית ובה קהילה יהודית ותיקה. הוא היה אדם בעל השכלה תורנית, בקיאות בלשון העברית ועניין בקבלה ובדקדוק. ידיעת הצרפתית העניקה לו יתרון בעולם שבו יהודים מגרמניה ופולין נזקקו למתווכים במגעיהם עם קצינים, דיפלומטים וסוחרים מערב־אירופים.

בראשית דרכו שימש זיסקינד מזכיר ומתורגמן אצל יששכר ברנד להמן, המכונה גם ברנד להמן, יהודי החצר של אוגוסט השני. להמן פעל ברשת כלכלית רחבת היקף בין הלברשטט, דרזדן, פולין, וינה, המבורג ואמסטרדם, סיפק אשראי לשליטים והעסיק בביתו פקידים, סוכנים ואנשי תורה. עבודתו של זיסקינד אצלו הפגישה אותו עם אנשי החצר הסקסונית ועם אריסטוקרטים שהגיעו לדרזדן.

בסביבות שנת 1710 הכיר זיסקינד בדרזדן את לנגלרי. הגנרל הצרפתי, שכבר עזב כמה צבאות, חיפש אנשי קשר, מתורגמנים ומממנים. זיסקינד הכיר את לשונו, ידע לנהל תכתובת והיה בקי בדרכי המסחר היהודיות שחיברו בין גרמניה, הולנד ופולין. השניים השתייכו לעולמות שונים, אך לכל אחד היה מה שהאחר נזקק לו: ללנגלרי היו תארים, ניסיון צבאי וגישה אל חצרות; לזיסקינד היו שפה, קשרים מסחריים ויכולת לפנות אל יהודים אמידים.

זיסקינד לא היה חסר רקע תורני. במכתב עברי מסוף שנת 1714 הוא כונה "הגביר גיבור במלחמתה של תורה בתלמוד ובמקרא... אלכסנדר זיסקינט ממיץ". תיאור זה מתאים גם לחיבוריו המאוחרים. לצד פעילותו המסחרית והמדינית הוא עסק בדקדוק העברי ובמסורת הטעמים, ובקטלוגים הביבליוגרפיים הוא מתואר כמדקדק וכמקובל.

באפריל 1714 הגיע לנגלרי לאמסטרדם. העיר הייתה אז מרכז מסחרי בין־לאומי, מושבם של סוחרים יהודים פורטוגזים בעלי קשרים באגן הים התיכון ומקום שבו נפגשו אנשי חצר, פליטים, דיפלומטים, מדפיסים וממציאי תוכניות. שם החלה התוכנית של לנגלרי ללבוש צורה ארגונית. הוא כינה את מפעלו "התאוקרטיה האוניברסלית", מסגרת חדשה שנועדה לקום לאחר נפילת סמכות האפיפיור ולחבר בין כל המאמינים מכל המדינות.

לנגלרי חבר לאדם שהציג את עצמו כנסיך דה לינאנג'. שמותיו ותאריו של האיש השתנו ממסמך למסמך, והקריירה שלו הייתה רצופה התחזויות, עסקאות מפוקפקות והבטחות שאין מאחוריהן בסיס. בתוך הארגון החדש עסק דה לינאנג' בתכנון מסדר אבירים, בגיוס תומכים וביצירת סמלים וטקסים שיקנו לתנועה מראה של מוסד מדיני ממשי.

החוקר נתן מיכאל גלבר, מדווח כי בין המוצגים שנשארו מאותו ארגון משיחי, היה סרט משי בצבעי כחול ולבן, שעליו נרקמו שם ה' בעברית ודמות מלאך הפוכה. הסרט השתייך לעולם הסמלים של המסדר שתכנן דה לינאנג'. פרטי הלבוש, התארים והחותמות נועדו להעניק ממשות לתוכנית שעדיין התקיימה בעיקר בניירות, במכתבים ובשיחות.

אל הארגון הצטרף יצחק מנדס דה קוסטה, בנו של אחד הסוחרים האמידים בקהילה הפורטוגזית. לנגלרי מינה אותו למזכיר. זיסקינד קיבל את התואר "שר האוצר", תואר פנימי בתוך ממשלה שעדיין לא שלטה בארץ, לא החזיקה צבא ולא גבתה מיסים. תפקידו היה ליצור קשר עם יהודים בעלי ממון, לתרגם תכתובות ולהכין את המערך הכספי שבאמצעותו יגויסו חיילים ויירכשו ספינות.

הבחירה בזיסקינד נבעה גם משאיפותיו האישיות. לאחר שנות שירותו אצל ברנד להמן, ביקש להתפרנס כסוחר עצמאי. לנגלרי הציע לו כניסה למערכת גדולה בהרבה: קשר עם אצילים צרפתים, סוחרים פורטוגזים ונציגים דיפלומטיים, לצד הבטחה לתפקיד בכיר במדינה עתידית. מה שנראה תחילה כהזדמנות מסחרית נעשה בתוך זמן קצר חלק מתוכנית שהקיסר האוסטרי ראה בה איום ביטחוני.

לנגלרי לא החל את פעילותו בקרב יהודי אמסטרדם בלבד. בפרנקפורט התיידד עם יהודי בשם יוסף לטר ושכנע אותו ששעת הגאולה קרובה. הוא הציג את התמורות הצבאיות באירופה, את שקיעתה האפשרית של רומא ואת עליית הכוח העות'מאני כחלק מתוכנית כוללת שתאפשר את שיבת היהודים לארץ משלהם.

הבטחות מסוג זה נשמעו באירופה היהודית פחות מחמישים שנה לאחר התנועה השבתאית. ציפיות גאולה, שמועות על צבאות ממזרח, פירושים נבואיים ותוכניות לשיבת ישראל עדיין נעו בין קהילות. אך לנגלרי לא היה חכם יהודי ולא טען שהוא משיח; הוא הציג את עצמו כמפקד האירופי שיוכל ליצור את התנאים המדיניים והצבאיים לגאולת היהודים.

בכך נבדלה תוכניתו מתנועות משיחיות יהודיות פנימיות. היא לא צמחה בבית מדרש ולא נשענה על מנהיג יהודי כריזמטי. במרכזה עמד קצין צרפתי שהציע להקים קואליציה נוצרית עות'מאנית, להפיל את האפיפיור ולגייס את כספם של יהודי מערב אירופה. החזון המשיחי היה גם מכשיר תעמולה ומימון.

השלב המסוכן ביותר החל כאשר דה לינאנג' יצר בהאג קשר עם עות'מאן אגא, הנציג הדיפלומטי העות'מאני בארצות השפלה. ב־8 בדצמבר 1715 נחתם מסמך שהציג הסכמה לשיתוף פעולה. על פי המתווה, לנגלרי ואנשיו יגייסו כמה אלפי חיילים ועשרות ספינות, הכוח יפליג אל הים התיכון, יפעל נגד רומא ויביא להפלת האפיפיור. בתמורה יקצה השלטון העות'מאני שטחים להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

תוכנית המלחמה כללה יותר מפעולה נגד האפיפיור. היא נגעה גם למאזן הכוחות בין האימפריה ההבסבורגית לבין האימפריה העות'מאנית. לנגלרי היה קצין לשעבר בשירות הקיסר, הכיר את הצבא האוסטרי ואת מפקדיו והציע את ניסיונו לאויבי וינה. מבחינת חצרו של קרל השישי, עצם הקשר בין גנרל לשעבר לבין הנציג העות'מאני היה עילה לחקירה, גם לפני שהוקמה ספינה אחת או גויס גדוד אחד.

זיסקינד העיד בחקירתו כי ההסכם הופץ בעותקים רבים בבתי קפה ובמקומות שונים באירופה. בתי הקפה של אמסטרדם, האג, המבורג וערי מסחר אחרות שימשו מרכזים להפצת ידיעות, עלונים, חוזים ושמועות מדיניות. ההסכם לא נועד להישאר בגדר משא ומתן חשאי, פרסומו נועד ליצור אמון, למשוך תומכים ולהוכיח שהתוכנית קיבלה, כביכול, גיבוי מהסולטאן.

בתחילת שנת 1716 החלו אנשי לנגלרי לפנות ליהודי הולנד וגרמניה. הם ביקשו תרומות והציגו את הכסף כהשקעה בהקמת מדינה שתשמש בית ליהודים ולנוצרים שיצטרפו לתנועה. זיסקינד, שהכיר את השפה, המנהגים ורשתות המסחר, היה האיש המתאים להסביר את התוכנית ליהודים ולתווך בין עולם המונחים המשיחי לבין התוכניות הצבאיות של המרקיז.

עם זאת, הארגון לא הצליח להעמיד צבא או לגייס את הסכומים שקיווה להשיג. יהודי אמסטרדם וגרמניה לא התייצבו בהמוניהם, וראשי הקהילות לא אימצו את לנגלרי כמנהיג מדיני. עיקר כוחו של המפעל נשאר בהכרזות, בהסכמים, בתארים ובסמלים.

דיווחים על פעילות הארגון הגיעו מווינה ומארצות השפלה אל חצר הקיסר קרל השישי. בשנת 1716 התערב הקיסר אישית, והוציא צווי מעצר נגד לנגלרי ודה לינאנג'. הם נחשדו בשיתוף פעולה עם האימפריה העות'מאנית ובתכנון מהלך להפלת משטרים באירופה.

ביוני נעצרו שני האריסטוקרטים. יחד עמם נעצרו יצחק מנדס דה קוסטה ואלכסנדר זיסקינד. הארבעה הופרדו, נחקרו והועברו לבסוף לטיפול הרשויות הקיסריות. זיסקינד נכנס למאסר כשבביתו נותרו אשתו ושני ילדיו.

החוקרים ביקשו לדעת מי ניסח את ההסכם, מי העתיק אותו, אילו קשרים נוהלו עם הנציג העות'מאני, כמה עותקים הופצו, למי פנו בבקשת כסף ומה תוכנן לעשות בכספים שיגויסו. הם החרימו את יומניו של לנגלרי ואת מחברתו של זיסקינד.

לאחר החקירה הועמדו הארבעה לדין באשמת קשירת קשר נגד משטרים אירופיים ושיתוף פעולה עם העות'מאנים. לנגלרי מת בכלא בשנת 1717. דה לינאנג' נידון למאסר עולם. על שני היהודים נגזר גירוש מתחומי האימפריה.

מאסרו של זיסקינד נמשך כשנתיים. במכתב תחנונים ששלח לקיסר, ניסה להקטין את חלקו בפרשה. הוא הודה שקיים קשרים עסקיים עם דה לינאנג' ושימש בתוך המעגל של לנגלרי, אך טען שלא היה ממקבלי ההחלטות, הוא היה רק מתורגמן. הוא תיאר את עצמו כאסיר חף מפשע הנושא בעונש כבד, בעוד אשתו ושני ילדיו שרויים במצוקה.

בקשתו התקבלה. בראשית שנת 1718 כבר היה מחוץ לכלא, ובאותה שנה כבר הספיק להדפיס ספר דקדוק בעברית בשם "דרך הקודש". הספר נועד ללמד את כללי הלשון העברית, ובסופו צורף חיבור ביידיש על טעמי המקרא. הספר עוסק בשפה העברית וביסודותיה על פי הדקדוק והקבלה.

ובכל זאת הותיר המחבר בספר רמזים ברורים לתלאותיו. בראשו כתב: "אשמרה לפי כמחסום סביב נגד דברי ריבות". הוא הסביר שלא יכול היה להרחיב את החיבור כראוי "באשר דחיקא לי שעתא". בחתימת הספר תיאר את מצבו: "קצוץ כנפים ומושפל עד עפר תחתיות... אלכסנדר זיסקינד".

המילים נכתבו לאחר שנות חקירה, מאסר ואובדן מעמד. מי שנשא באמסטרדם את התואר "שר האוצר" של מדינה עתידית הציג את עצמו כאדם שכנפיו נקצצו. אך הוא כן זכה להדפיס ספר העוסק בלשון הקודש, ולהפיץ את תורתו. גם אחרי שה"אימפריה" הדמיונית נפלה, הצליח "שר האוצר" שלה להמשיך ולעסוק בתורה.