היסטוריה וארכיאולוגיה

שנה לאחר הגעתם נפטר יחיאל אשכנזי גומפריך, מחשובי הקהילה. החסר מורגש בלבבות, ונוצר צורך דחוף – מקום קבורה מכובד. הסוחר מרדכי מודל, אדם עשיר ונכבד, רוכש חלקת קרקע מחוץ לחומות העיר. שם, על אדמתה של גרמניה, מוקם בית הקברות היהודי הראשון של ברלין

"ואני מאמין, ילדים, שבעתיד יקום מזה עולם חדש של תחבורה ציבורית. ייתכן שיום אחד ננוע ברכבות, באוויר, אולי אפילו מתחת לאדמה. והכול – בזכות יהודי חכם אחד בשם שמעון קרמסר"

בתחנת המשטרה טענו השוטרים שהבחורים הובלו אל העיר לוזן, אך בדיקה קצרה הראתה שהמשטרה משקרת. ככל הנראה המשטרה מנסה להסתיר אותם, כדי שלא יוכלו למנוע את השבתם לידי הנאצים

הלורד מוין אמר לו בבוטות: "מה אעשה במיליון יהודים? היכן אשים אותם?". בעקבות המעצר והחקירות, ברנד לא חזר אל אייכמן בזמן, והעסקה, שיכלה להציל מיליון יהודים, לא יצאה אל הפועל

הקהילה משגשגת ומתפתחת, ובמהלך השנים, רוחות רעות נושבות בגרמניה. פרעות תתנ"ו משאירות את האומה היהודית חרוכה ומדממת. גדולי ישראל נרצחו, ספרים נשרפו וקהילות שלימות נחרבו

הוא מנסה את "מודה אני" ו"אדון עולם", אבל הזקנה איננה מכירה את נוסח התפילה המקורי בלשון הקודש. כבר בראשית המפגש הוא הציע לומר "שמע ישראל", אבל הזקנה הגיבה גם לזה באטימות, היא לא יודעת מה זה "שמע ישראל"

הם הבינו שפועלת במקום רשת ריגול רוסית. הכינוי שהם נתנו לרשת היה "התזמורת האדומה". תזמורת – על שם השידורים, כל סוכן שדרן כונה אצלם "זמר"; ואדומה - על שם רוסיה האדומה

המצודה הזו, שנשמרה בעמק האלה במשך אלפי שנים, שמרה גם את זכרו של דוד. היא לא קראה קריאות, אך האבנים דיברו. ואמרו: המלך היה, והממלכה הייתה. זו לא רק שאלה של מגדלים או של חרבות – זו השבת אמון למסורת עתיקה, אשר רבים פקפקו באמיתותה

הוא נחרד מן העדויות, נבוך מן ההשוואות. פתאום הבין: הורדוס לא היה שליח הקדמה, אלא אויבה של הרוח היהודית. הוא דיכא כל התנגדות, הפקיע כל אוטונומיה דתית, והלך שבי אחרי תרבות הזרה לעם שעליו שלט

יום אחד נקלע לאולם שבו היו עורכים ערביי יפו תחרויות בספורט ובאגרוף, ושם ראה ערבי מגודל מאיסדוד המתגאה בכוחו ובגבורתו. נכנס יעקב לקרב מולו, כדוד מול גלית, ואף הלה הגיב כגלית: "אתם שולחים לי ילד יהודי להילחם בי במקלות?". אך כעבור שניות ספורות כבר שכב אותו ערבי מגודל על הרצפה בנוק אאוט

עמוק ביערות, רחוק מכל יישוב אנושי, מחכה לתיירים הפתעה בלתי צפויה. בית קברות יהודי עתיק עם מצבות כמעט בלתי קריאות ושבורות, שוכן בשקט על גדת נהר רחב. לא רחוק משם נמצאות חורבותיו של בית כנסת גדול, מכוסה בר בעשבים ועצים. מי היו היהודים שגרו כאן? התשובה לחידה זו טמונה בעבר הרחוק

המהנדס חפר מעט סביב הקיר שבחזית, קיר בטון שהתנשא לגובה שלש קומות, וקרא: אכן! אין שום יסודות! ברגע שהבניין יאוכלס – הוא יקרוס תחתיו. השמועה התפשטה כחץ מקשת

עד מהרה נגמרה לו רשימת השמות, והוא נאלץ להתחיל לקרוא שוב את אותם השמות, לפי אותו הסדר, וחוזר חלילה. באופן זה הוא מל את בני המקום בזה אחר זה, וקרא להם שמות, עד שבסופו של המבצע נימולו תחת ידיו 173 אנשים, שנקראו על ידו כולם בשם אברהם, בתוספת שם שני מן התנ"ך

משפט בזק שנערך לסלייטר מצא אותו אשם, חד משמעית, דינו נגזר למוות בתליה. בהמשך הומר גזר הדין למאסר עולם עם עבודת פרך, וסלייטר בן ה-36 החל לרצות את ענשו, שנועד לו עד סוף חייו

מודאסיר איתר שרידים של בתי כנסיות, אדמות ומבנים הקשורים במורשת היהודית. הוא מתעד אותם, ומחשיב אותם כחלק מהמורשת הפקיסטנית, למרות היותו מוסלמי אדוק

שר הפנים הורה למושל המחוז שלא לעשות מאמץ כדי להגן על היהודים, ובפקודתו של המושל נסגר הצבא בבסיס. רק לאחר יומיים תמימים בהם השתוללו הפורעים, אמר ניקולאי השני: "המשימה הושלמה, אפשר לעצור את הפורעים"

גנגל הבין שסיכוייה של גרמניה לנצח במלחמה אפסו, והוא החליט שלא להילחם על העיר. הוא לא יכול היה להיכנע בפני הכוחות האמריקאים, מפני שבעיר הייתה יחידה של אנשי ה"ואפן אס אס", אותם אנשי אס אס שהצטרפו לוורמאכט ונלחמו בטירוף עד למותם, והם היו יורים למוות בכל מי ששקל כניעה

הוא הבין כי הגרמנים רוצים פשוט לחסל, להשמיד, להרוג ולאבד, ואין כוח שיעצור אותם. כולם מפחדים מהם. ואז החליט להצטרף למחתרת. הוא השיג מצלמה קטנה ומיוחדת, במושגים של אותם ימים, והחל לצלם את מעשי הגרמנים

המרד התחיל בהתעקשותו של גובה מס חוצפן בשוק של פריז, לגבות מס שנראה בעיני בעלי המלאכה בלתי הגיוני. העניינים התלהטו. כל בעלי המלאכה, הקצבים, הנפחים והרצענים שלפו את כלי העבודה שלהם, ובעיקר פטישים, וחיסלו את גובה המס

האנוסים לשעבר פנו אל הבריטים, והציעו להם לשמש כפיראטים בחסות הכתר. הם יתקפו את אוניות האויב הספרדי, ינקמו את נקמתם של היהודים, וישבשו את חייהם של הספרדים בעולם החדש. הרעיון קרם עור וגידים

החיפושים אחר הגופות נמשכו עשרה ימים. השתתפו בהם דייגים מעין גב וגינוסר, אמודאים מחיפה, ואף מטוס של חיל האוויר המלכותי הבריטי שסרק את פני המים. הגופות נמשו בהדרגה, והובאו לקבורה בטקסים מרגשים ביישוביהם. האבל היה כבד

במשך שנים הקדישו היהודים את מיטב כספם וזהבם אל בית המקדש, כך שבבית המקדש היו אוצרות עצומים, כלי זהב וכסף בכמויות חסרות תקדים. לאן נעלמו כל האוצרות האלו?

הקרדינל פנה אל בעלי האסם וביקש מהם באופן אישי לתקן את העוול, ולהסיר את הכתם ההיסטורי שרובץ עליהם. לא זו בלבד, אלא שהוא הבטיח להם שהוא לוקח על אחריותו לממן את כל הפינוי, ולבנות להם את קירות האסם מחדש, באופן טוב וראוי יותר ממה שהיה קודם לכן

במקור היה בין העיר ירושלים להר הבית גיא עמוק כל כך, עד שגם רחבת הכותל, שנחפרה מטרים רבים לעומק, עדיין לא הגיעה אל תחתיתו המקורית. כיצד, אם כן, עלו אבותינו מהעיר ירושלים אל הר הבית?

החתונה הוכנה ברוב פאר והדר, אך ברגע שבו היה צריך החתן להתחיל לצעוד אל החופה, הוא נעצר לפתע ואמר משהו באזנו של חמיו לעתיד. חמיו נראה מופתע, אולי בהלם, והתהלוכה נעצרה. רחש בחש החל בקהל, האם החתן מתחרט ברגע האחרון? חוזר בו?

בשורות הגמרא ישנה רק שורה אחת, למעשה, והיא כוללת רק את המלים האלו: "פרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין והיתה לה שעת הכושר". איך נולד התוספות הזה? זהו סיפור מלא אימה, הוד, שגב וקדושה

מיד עם פטירתו ציווה בית הדין לנעול את כל התיבות והמחסנים של יוסף, עד שיתברר הדבר. בני המשפחה ישבו שבעה בביתו והתאבלו כדין. בסיום השבעה ביקשו לפתוח את התיבות והמחסנים כדי לרכז את הרכוש ולבדוק, והנה: הכל ריק...

מאז הכיבוש הממלוכי הפך מבצר עכו למבצר מוסלמי, לאורך כל התקופה העות'מנית. אך במדינת ישראל הפך מבצר זה ל"בית משוגעים", ודיווחים קשים מאד התקבלו מבין כתליו. מי שלא היה חייב לעבור שם – העדיף להתרחק

זלמן יצא את הטירה בשמחה, וכבר חישב איזו מזוזה יקנה עבור ההגמון, ואיך יסתדרו לו החיים מעתה ואילך, אך כשהגיע לביתו, שאלה אותו אשתו שאלה פשוטה: "האם מותר למכור מזוזה לגוי?"

כאשר חלה טיטוס את חוליו המפורסם, שממנו מת בגיל צעיר, ציווה דומיטיאנוס לסגרו בחדר כדי שימות כבר, בידעו כי הוא הקיסר הבא