המנהרה שהצילה חיים: כך הסתירה משפחת ווס עשרות יהודים מתחת לאף של הנאצים

ארט ווס פתח את דלת הבית מתוך פליאה. מי הוא הדופק בשעה כזו? הוא זיהה את מר ון חלדר, יהודי שאותו הכיר מעסקים שעשו יחד בעבר. ון חלדר אחז בידו מזוודה, ושאל בנימה מוזרה אם יסכים מר ווס לשמור על חפצי הערך שלו. "מדוע לא?", השיב ווס. "ואתה עצמך, לאן הולך?".

"האמת", גמגם ון חלדר, "שאין לי מושג". ארט ווס נכנס הביתה להתייעץ עם אשתו, וחזר אחרי דקות ספורות: "אתה יכול לישון אצלנו הערב".

השנה היתה 1942. הנאצים החלו את המצוד על יהודי הולנד, וארט ווס מצא את עצמו נותן מקלט ליהודים, מתוך רחמים והזדהות עם מר גורלם.

סיפורה של משפחת ווס מהעיירה לארן (Laren) שבהולנד הוא אחד המקרים המתועדים והמעניינים של פעילות הצלה אזרחית בתקופת השואה. בניגוד למבצעי הצלה מאורגנים שבוצעו על ידי רשתות מחתרת רחבות היקף, מדובר במקרה שבו משפחה אחת, בסיוע מספר שותפים מקומיים, הצליחה להסתיר ולהציל במשך מספר שנים עשרות יהודים נרדפים באמצעות שילוב של הסתרה פיזית, תכנון לוגיסטי ושיתוף פעולה עם גורמים במחתרת ההולנדית.

כאשר גרמניה פלשה להולנד במאי 1940, חיו במדינה כ-140,000 יהודים. בשנים הראשונות של הכיבוש הנהיגו הגרמנים בהדרגה מדיניות אנטי-יהודית שכללה רישום אוכלוסין, הגבלות תנועה, פיטורים ממשרות ציבוריות והחרמת רכוש. החל משנת 1942 החלו המשלוחים ההמוניים של יהודי הולנד למחנות המעבר ולמחנות ההשמדה במזרח אירופה. בתוך זמן קצר נוצרה מציאות שבה אלפי יהודים ניסו למצוא מקומות מסתור אצל משפחות לא-יהודיות.

ארט ווס (Aart Vos) ורעייתו יוהנה (Johtje Vos) התגוררו בלארן, עיירה כפרית באזור צפון הולנד. בני הזוג היו קשורים לפעילות המחתרת ההולנדית, אך בתחילת הדרך לא עסקו באופן שיטתי בהצלת יהודים. לפי העדויות, מעורבותם החלה כאשר שכן יהודי שביקש לעזוב את ביתו הפקיד בידיהם מזוודה לשמירה. בהמשך פנו אליהם יהודים נוספים שחיפשו מקום מסתור, ומספר המסתתרים הלך וגדל.

בתוך זמן קצר הפך בית המשפחה למרכז הסתרה פעיל. בבית, שהיה בעל מספר חדרים מוגבל, הוחבאו מבוגרים וילדים במקומות שונים. ככל שמספר האנשים עלה, כך גבר גם הסיכון. חיפוש יסודי של הגסטפו היה עלול להביא למעצרם של כל יושבי הבית, ולהוצאתם להורג, או לשליחתם למחנות ריכוז.

על רקע זה החליט ווס ליצור פתרון מילוט קבוע. הוא חפר מנהרה באורך של כ-55 יארד (מעט יותר מחמישים מטרים), שחיברה בין אזור הבית לבין היער הסמוך. מדובר במבצע הנדסי לא מבוטל, בהתחשב בכך שכל העבודה בוצעה באמצעים פשוטים ובחשאיות מוחלטת. המנהרה לא נועדה לשמש מקום מגורים, אלא נתיב בריחה מהיר במקרה של פשיטה.

המערכת כולה התבססה על שני מרכיבים: נתיב המילוט ומנגנון התרעה מוקדם. לפי העדויות, מפקד המשטרה המקומי שיתף פעולה עם המחתרת וסיפק מידע מוקדם על פשיטות צפויות. שיטת ההתרעה הייתה פשוטה: סדרת צלצולי טלפון מוסכמת שהעבירה מסר ברור כי הגסטפו נמצא בדרכו.

הודות לאימונים חוזרים ולמשמעת קפדנית, יכלו המסתתרים לעזוב את הבית בתוך זמן קצר מאוד, ולעבור דרך המנהרה אל היער. כאשר הגיעו אנשי הגסטפו לבית, הם מצאו משפחה רגילה העוסקת בשגרת חייה, ללא סימן לנוכחותם של אנשים נוספים.

פעילות ההצלה לא הסתכמה בהסתרת יהודים בלבד. בני הזוג ווס היו קשורים לרשתות מחתרת שעסקו בהשגת מסמכים מזויפים, בהעברת מידע ובהסתרת ציוד בלתי חוקי. באחד המקרים הגיע אל ביתם אדם שהציג את עצמו כנמלט המבקש מקלט. יוהנה חשדה שמדובר במתחזה, משום שלא הכיר את נהלי הזיהוי המקובלים במחתרת. מאוחר יותר התברר שאכן היה מדובר במודיע גרמני, והחלטתה למנוע את כניסתו מנעה ככל הנראה את חשיפת הרשת כולה.

במקרה אחר נתפס אחד מחברי המחתרת. הגרמנים אילצו אותו להסתובב באזור ולזהות פעילים נוספים. לפני שהגיעו אנשי הגסטפו לביתו, הצליחו בני הזוג ווס להוציא משם נשק, מסמכים וציוד מפליל ולקבור אותם. כאשר הגיעו החוקרים, לא נמצאו הראיות שחיפשו.

במהלך שנות המלחמה הסתתרו באמצעות רשת ההצלה של משפחת ווס 36 יהודים ששרדו את השואה. מספר זה אינו מהגדולים ביותר בהולנד, אך הוא משמעותי במיוחד משום שמדובר במשפחה פרטית שפעלה לאורך תקופה ארוכה מתוך ביתה שלה.

לאחר המלחמה היגרו בני הזוג לארצות הברית. בדומה למצילים רבים אחרים, הם לא עסקו בפרסום פועלם ולא ניסו לבנות סביבו תדמית ציבורית. רק עשרות שנים לאחר מכן זכו להכרה רשמית מצד מדינת ישראל.

בשנת 1982 העניק להם מוסד יד ושם את התואר "חסידי אומות העולם". ההכרה ניתנה על יסוד העדויות בדבר הסיכון האישי שנטלו על עצמם, הפעילות המתמשכת להצלת יהודים והעובדה שפעלו ללא תמורה חומרית.