עלילת הדם בסנדומייז': איך גופת ילד יתום הפכה לרצח משפטי של שבעה יהודים?

ביום שישי, 8 באוגוסט 1710, נמצאה בסנדומייז' שבפולין גופתו של ילד יתום בשם יז'י קרסובסקי. הגופה נמצאה בחצר ביתו של רב הקהילה היהודית, הרב יעקב בן שמואל. התובע העירוני הגיע למקום, ובמהלך החיפוש טען כי נמצאו בבית עקבות של דם. הרב נעצר מיד יחד עם בנו אברהם ועם חתנו. בתוך זמן קצר הפך האירוע מחקירת מוות מקומית לעלילת דם במתכונת שכבר הייתה מוכרת היטב במזרח אירופה.

הפרשה הועברה מבית הדין המקומי לבית הדין המלכותי בלובלין. שרידי גופתו של קרסובסקי הונחו בארון ונשלחו לשם. סביב ההעברה הופצה שמועה שלפיה מהגופה נטפו בדרך טיפות של "דם טרי". השמועה, שלא היתה בה כל הוכחה משפטית, קיבלה מיד מעמד של אות שמיימי בעיני מי שביקשו לראות בפרשה ראיה לאשמת היהודים.

עוד שישה יהודים נעצרו, ביניהם פרנס הקהילה ושני שמשים. עכשיו עמדה כמעט כל הנהגת הקהילה בתוך מערכת החקירות. הנאשמים עברו פעם אחר פעם חקירות בעינויים. המשפט נמשך כמעט שלוש שנים. איש מהנאשמים המבוגרים לא הודה באשמה.

העובדה הזאת חשובה במיוחד, מפני שבמשפטים מסוג זה ההודאה שהוצאה מהנאשם תחת עינויים שימשה לעיתים כבסיס המרכזי להרשעה. בסנדומייז' נדרשו החוקרים להמשיך עוד ועוד, משום שאפילו לאחר הפעלת לחץ גופני קיצוני לא התקבלה ההודאה שקיוו לקבל. כמה מהנאשמים לא הגיעו כלל לסיום המשפט: הם מתו בזמן המאסר או על ספסל העינויים.

אבל מתוך כל העצורים היה אחד שנשבר. זה היה אברהם, בנו של הרב. הוא היה בן שלוש עשרה.

אביו כבר מת במאסר. אברהם ראה סביבו את המבוגרים שהובאו לחקירה בזה אחר זה, וראה מה נעשה להם. המלקות שניתנו לו קרעו את גופו. בשלב מסוים הודיע כי הוא רוצה להתנצר. שמו הוחלף למיכאל. מכאן ואילך לא היה עוד בנו היהודי של הרב בין הנאשמים, אלא עד נוצרי צעיר שהמערכת המשפטית יכלה להציג כמי שמכיר את סודות הקהילה מבפנים.

ב-13 בפברואר 1711 נגבתה ממנו עדות. הוא סיפר כי ביום שישי אחר הצהריים, לפני מותו של הילד, ראה יהודי שהגיע מהעיירה ראקוב ומסר לאביו מכתב בעברית. לפי העדות שנרשמה מפיו, נדרש הרב במכתב לספק דם נוצרי לקהילת ראקוב, ואם יסרב, יקולל ויודח ממשרתו.

מי שליבה את האש היה הכומר המקומי, סטפן ז'וכובסקי. מבחינתו, גם העדות הזאת עדיין לא הספיקה. הוא לא ביקש להוכיח רק את אשמתם של כמה יהודים בסנדומייז'. מטרתו היתה רחבה בהרבה: להוכיח שהשימוש בדם נוצרי הוא מנהג יהודי כללי. לשם כך הוא גייס את יאן סרפינוביץ, יהודי שהמיר את דתו בלובלין באפריל 1710, חודשים אחדים בלבד לפני מציאת גופתו של הילד. בצעד זה בחר אחרי שהסתבך בחובות והיה מכור לשתייה. ההמרה שלו זכתה לחסות יוצאת דופן: הסנדקית היתה אלז'ביאטה שיניאבסקה, רעייתו של ההטמן המלכותי ואחת הנשים החזקות והעשירות בפולין. היא שלטה באחוזות רבות, והחזיקה ברשת קשרים שהגיעה עד לצמרת הממלכה.

סרפינוביץ' הציג את עצמו כאדם שבא מתוך "העילית הרבנית", כביכול בעל ידע פנימי על דברים שאין נוצרי יכול לדעת. החוקר פאבל מצ'ייקו, שחקר בהרחבה את עלילות הדם ואת המומרים שהזינו אותן, ניסח את מטרת עדותו כך: סרפינוביץ' ביקש "להוכיח לא רק את אשמת הנאשמים במקרה המסוים הזה, אלא באופן כללי יותר שהיהודים תמיד זקוקים לדם של נוצרים".

הוא סיפר סיפורים שנבנו בדיוק לצורך הזה. לטענתו, הוא עצמו השתתף בעבר בהריגת ילדים נוצרים. הוא החזיק, לדבריו, לא פחות ממאה ועשרים כדים של דם. הוא טען שיהודים משתמשים בדם בטקסים בעלי אופי מאגי, שזוג יהודי מקבל בעת נישואיו ביצה ובה דם נוצרי, ושאין אפשרות להכין מצות לפסח ללא דם. הטענות היו, כמובן, שטות והבל, אבל הן תאמו להפליא מסורת אנטי-יהודית בת מאות שנים. יתרונה של עדות סרפינוביץ' היה בכך שהפעם לא היה זה כומר נוצרי המספר מה עושים היהודים בחדרים סגורים, אלא אדם שהציג את עצמו כמי שחי שנים כיהודי סיפר זאת, כביכול, מניסיון אישי.

בשנת 1719, זמן קצר לפני מותו בבית מחסה נוצרי בגדנסק, מסר סרפינוביץ' "וידוי" ארוך שבו חזר על חלק מההאשמות. טענותיו המשיכו להתגלגל גם לאחר פרשת סנדומייז', אבל כבר בזמן המשפט היו בקרב ראשי יהדות פולין מי שהבינו את גודל הסכנה. ועד ארבע ארצות, הגוף המרכזי של הנהגת יהודי פולין, החליט שלא להסתפק בהכחשה פנימית. מנהיגיו פנו דווקא אל האישה שהעניקה חסות להמרתו של סרפינוביץ', אלז'ביאטה שיניאבסקה, והציעו לה הצעה נועזת: לארגן בוורשה ויכוח פומבי. האם באמת צודק סרפינוביץ' בסיפוריו?

הרעיון היה להביא את סרפינוביץ' לעימות גלוי עם נציגים יהודים בפני אנשי ממשל וכמורה בכירים. אם הוא טוען שהיה חבר בעילית הרבנית, ואם הוא יודע, כביכול, על מאות כדים של דם ועל מנהגים סודיים, יתכבד ויוכיח את דבריו לעיני קהל. שיניאבסקה הסכימה, אנשים בכירים כבר הוזמנו. אבל איש אחד לא הופיע: סרפינוביץ' עצמו נעלם. היו לו סיבות טובות. הוא לא היה מחזיק מעמד דקה אחת מול תלמידי חכמים אמיתיים, הם היו חושפים את קלונו בפומבי.

היעלמותו הכעיסה את שיניאבסקה, וב-22 במאי 1712 היא הוציאה תעודה רשמית שהיתה, במידה מסוימת, כתב הגנה ליהודים נגד האיש שהיא עצמה העניקה חסות להמרתו. במסמך כתבה: "היות שהמומר לדת הקתולית יאן סרפינוביץ' בעלילותיו על היהודים, שנתפרסמו כמעט בכל העולם, לא ניסה עד עתה לאמת אפילו אחת מהן, ונמלט, בלי רשיוני ודעתי, מבלי להוכיח בשום דבר את הצעותיו, לכן אני מאמתת את הדבר, שלא יוסיפו היהודים האלה והאחרים לסבול מחמת הדיבות והחשדים".

היה כאן כמעט כל מה שהיה דרוש כדי למוטט את אחד מעמודי התווך של התביעה. האיש שהוצג כמומחה לסודות היהודים סירב להופיע בפני פורום שבו היה עליו להוכיח את דבריו, בעלת החסות החזקה שלו עצמה קבעה בכתב שלא הוכיח דבר. אלא שבית הדין, שרצה להרשיע את היהודים בכל מחיר, התעלם מהמפלה והמשיך. אפילו המלך, אוגוסט השני, לא עצר את התהליך. ב-28 באפריל 1712, בזמן שהמשפט עדיין מתנהל, חתם המלך על צו שאיים על עצם קיומה של קהילת סנדומייז': היהודים אמורים היו להיות מגורשים מהעיר, ובית הכנסת שלהם אמור היה להפוך לכנסייה. הצו לא בוצע אז במלואו, אך עצם חתימתו הבהירה לנאשמים מול איזו מערכת הם עומדים.

בנובמבר 1713 הגיע המשפט לסופו. מתוך הנאשמים המקוריים שרדו רק שלושה עד גזר הדין. האחרים מתו במהלך שנות המאסר והעינויים. השלושה שנשארו נדונו למוות והוצאו להורג בלובלין בעריפת ראש.

בזיכרון היהודי נשמרו שמותיהם בתוך תפילת "אל מלא רחמים" מיוחדת שנכתבה לזכר הרוגי הפרשה, ומזכירה את שמותם "הקדוש התורני מוהר"ר זכריה... הקדוש והטהור מוהר"ר שמריה בהר"ר אליעזר... הקדוש והטהור מו"ה יום טוב ליפמן". בתפילה מתוארים העינויים שסבלו הקדושים, ומסיימת במילים: "אוי ואבוי ואוי בילולי יליל וגנוחי גנח ושברים, אוי איך נפלו הגבורים בידי זדים ארורים ביסורים קשים ומרים... אל נקמות ה' דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצרים".

והנוצרים בסנדומייז'? הם הציגו את הצד שלהם, הצד ש"נקבע בבית המשפט". בסנדומייז' הוצבו ציורי שמן גדולים שבהם הוצגה עלילת הדם כאילו היתה אירוע היסטורי מוכח. באחד הציורים נראים יהודים בבגדים שחורים ובזקנים כשהם מקיפים את יז'י קרסובסקי, חונקים אותו בצעיף ופוצעים את גופו במלקחיים.

גרשון הונדרט, מגדולי חוקרי יהדות פולין בעת החדשה המוקדמת, סיכם את הפרשה במילים חדות: "גם המלך וגם בעלי התפקידים הרמים ביותר בהיררכיה הכנסייתית תמכו בתהליך שהביא לרצח משפטי של שבעה יהודים". המשפט לא התחיל כאשר השופטים התיישבו בלובלין, ולא הסתיים כאשר הורד הסיף על צווארם של שלושת הנאשמים. הוא התחיל ברגע שבו נמצאה גופת ילד בחצרו של רב, והאפשרות שמדובר ברצח רגיל נדחקה הצידה לטובת סיפור שהיה מוכן מראש.