היסטוריה וארכיאולוגיה

אלף וחמש מאות ספרים נלקחו בעגלה ישירות לכיכר קמפו די פיורי, והועלו באש. יהודי רומא הלכו לתפילות ראש השנה כשריח עשן עולה באפם, עשן האותיות הפורחות של ספרי התלמוד שנאספו באכזריות מכל המוסדות היהודיים

בשנת תרכ"ד, החלו הפריצים להתקומם, יצאו בראש חבורות של לוחמים ו'כבשו' את העיירות הקטנות מידי השלטון הרוסי. הקורבנות הראשונים היו כמובן היהודים. למה? אין איש יודע... בכל מקום הוכו והושפלו היהודים על ידי הצבא הפולני הכובש

זמן חלף, והאיש חזר לבקש את כספו, על מצחו של רבי חיים לא ניכרה אפילו עננה, והוא השיב: בעזרת ה', עד השקיעה יגיע הכסף. התלמידים ראו ותמהו, על סמך מה מבטיח רבי חיים כזאת?

"אינני יודע", התגמגם רבי חיים. "לומד תורה אני, וכך המנהג בצפת, שלומדי תורה אינם משלמים מיסים. גם סבי לא שילם וגם אבי אינו משלם, וגם רבי יהודה היושב לידי בבית הכנסת אינו משלם מיסים". "כך?", הרים יהודה אבירלין את קולו, "אני אטפל בזה!". נפנה והלך לו

אמנם מה שלא עשה החרם, עשתה חכמת הקבלה. בשנת של"ט הגיע רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, ממצרים לצפת. יהודה אבירלין הציץ ונפגע. הוא שמע את האר"י מדבר בפני תלמידיו סודות ורזים, השיל את גלימתו וישב למרגלות האר"י הקדוש, לשתות את דבריו בשקיקה

כעת, כשגטו דובנו הוקף בגדרות תיל, ומדי זמן מה הוציאו מאות יהודים להריגה באכזריות, הוא נזכר לפתע במנהרה הסודית. אולי יצליח להגיע אליה, ולהציל דרכה את יהודי הגטו?

יהודה קרשקש זכה לכינוי "יהודי המפה", והיה האיש שמפותיו שימשו מלכים ונסיכים במסעות גילוי עולמיים עד שנשמרו כסוד צבאי והותירו אחריו חידה היסטורית

בשנת קנ"א, 1391, מנתה קהילת מיורקה 1,200 נפש. בשנה זו התרחשו המאורעות המכונים גזירות קנ"א, שבעקבותיהם, ובעקבות מאורעות דמים נוספים, נאלצו כל יהודי מיורקה להמיר את דתם לנצרות

בבית הקברות של חברון לא היו מצבות. על כל קבר היתה מונחת אבן ענקית. האבן היתה מובאת על ידי גמלים, שכן משקלה היה עצום. את בורות הקבורה היו חופרים לעומק של שני מטרים, ונעזרים במקלות דינמיט לפוצץ את הסלע לפי הצורך. הסיבה עצובה ומזעזעת

אם הייתם תושבי פרנקפורט דמיין, ודאי הייתם יודעים: יש צום בעשרה בטבת, ואחרי שבועיים בדיוק, ישנו צום כ"ה בטבת. מה, אתם אוכלים בכ"ה בטבת?

לפנות בוקר נתגבשה ההכרה אצל חכמי שרעב: כל אחת מהקבוצות תבנה משכן אמיתי, בגודל טבעי, כדי לראות איזה משכן אכן ראוי להשכנת השכינה!

מיכלינה ארזה מזוודה ויצאה את הבית, אך לאן? בירור זריז אצל השכנים גילה שמיכלינה חצתה את הגשר על הנהר. חציית הגשר אומרת דבר אחד: אל המנזר, אך מה לבתם ולמנזר? איך הגיעה לשם? ומדוע?

כל שלש מאות בחורי ישיבת מיר קיבלו ויזות יפניות, ועשו את המסע הארוך מזרחה. במשך 11 ימים הם נסו ברכבת הטראנס-סיבירית שהגיעה עד לפאתי סין, ומשם המשיכו בספינה לקובה שביפן, שם מצאו מקום משכן והמשיכו את סדרי הישיבה. אך בעיה חמורה התעוררה לפתחם: איזה יום היום?

"אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותי", סיפר ידין. "באותו רגע אמרתי לה: 'איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו, ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה'"

במשך חמש שנים הבאות, בכל יום ובכל לילה, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, היתה רק רופאה אחת ששמרה על בריאותם של ילדי הנגב: דוקטור וילהלמינה כהן

מפקד בית הספר היה אונטרשטורמפירר וילהלם רוזנבאום מהמבורג. עם הגיעו לעיר ציווה על כל היהודים בעיר "להירשם". היהודים ידעו בדיוק את משמעותו של הרישום, ולאן יוביל אותם. אך משפחת רוזנבאום היהודית לא חלמה כי גורלה ייחרץ מהר כל כך

לאחר שישבו, התבססו והשתלבו בחיי האיכרים המשיכו יהודים לסייע לאחיהם ה"נוצרים החדשים" שנותרו בספרד – שלחו אליהם בסתר מוהלים ואוכל כשר, סיפרו להם על תאריכי החגים, השיאו זוגות ועוד. למלכה איזבלה היו מרגלים בכל מקום והם סיפרו לה על כך. היא רגזה מאוד, אך לא יכלה לעשות מאומה

מרים לא פונה לאחיה הגדול סתם. היא לא רוצה להטריד אותו, אבל אירע לה מקרה קשה ביותר: בנה נעלם, והיא לא הצליחה לאתר אותו

סופרים ומבקרים רבים מעידים ומתארים את הספר הקדוש והמיוחד. מה עלה בגורלו בשנות השואה האיומה?

קהילה יהודית סינית קדומה אחת בשם קיפאנג התפרסמה בהיסטוריה, אך לא רבים יודעים על קהילה גדולה עוד יותר, שהתקיימה במשך עשרות שנים בלבד – קהילת יהודים דוברי יידיש, בעיר חרבין הסינית

הגרמנים לא ידעו מי היא, אך ידעו שהיא פרטיזנית, נערה בת 16, בגיל תיכון. גילה הצעיר לא עניין אותם, כמובן, והם העבירו אותה במשך שלושה ימים סדרה מזעזעת של עינויים סאדיסטיים במטרה לגרום לה לגלות פרטים על חברי המחתרות הפרטיזניים. אבל הם לא הצליחו להוציא מפיה מילה אחת.

בדרך אגב נפלט מפיו המשפט: "איני מספר להם כל האגדות המופיעות ברש"י, כדי שלא להלאות אותם". המשפט הזה הדליק נורה אדומה אצל רבי שניאור זלמן

כמה גברתנים מקהילת הסיציליאנים לא הסכימו לסכן את מעמדם, הם זינקו לספינה, גררו את השליח המסכן, היכו אותו ופצעו אותו, וכדי לוודא את הצלחת משימתם גם הלשינו עליו למשטרה היוונית כי הוא גנב וזייפן, וכך מצא את עצמו השליח האומלל בבית הכלא, על לא עוול בכפו

כך מחזיר אותנו קטע גניזה, שהתגלה באופן מופלא, אלף שנים לאחור, ומספק לנו הצצה על התמודדות עם המוות והשאלות האמוניות הכרוכות בו

"תחילת שחרורנו, או חלילה, תחילת אובדננו", כתבה הדסה אביגדורי ביומנה. היומן נכתב בתקופת מלחמת העצמאות, על פיסות נייר ובדלי סיגריות, כל מה שיכלה להשיג בתנאי המלחמה

ב-17 ביוני 1696 הוכה העם הפולני בתדהמה: המלך יאן סובייסקי נמצא מת במיטתו. שונאי ישראל הפנו אצבע מאשימה כלפי רופאו של המלך: המלך הורעל, טענו הם, הרופא היהודי הרעיל אותו

הכל ידעו על יוסף מויאל העשיר המכובד, אבל יותר מכך פגשו ביום יום את חיים מבורת, השומר התימני החרוץ, שלא נתן שינה לעפעפיו, ועמל לפרנסתו כדי לרכוש ארבע אמות בארץ ישראל, ולכן הכרם הגדול כונה בפי כל "כרם התימני"

במשך השנים הבאות ניסו הספרדים לכבוש את גיברלטר שוב ושוב, בין היתר גם בשיתוף פעולה עם הצבא הצרפתי. אך כל ההתקפות כולן נהדפו, והמצור תמיד נכשל. קירותיו של מצוק גיברלטר תלולים כל כך וקשים לטיפוס, עד שכמעט בלתי אפשרי היה לכבוש את השטח

הפנקס שכב במשך קרוב לשמונה מאות שנים באותו חדר אפלולי, מחכה בסבלנות שמישהו יגלה אותו מחדש. והיום – יש לו עדנה. תלמידי חכמים מתכופפים מעל דפיו הפגומים, מנסים לפענח את האותיות הדהויות, מתרגשים מכל מילה חדשה שהם מצליחים לקרוא

היו שראו במעשה חוניו חטא של הקמת במה, והיו שראו בכך צורך שעה. אולם ההכרעה ההלכתית נותרה ברורה – עבודת הקורבנות כשרה אך ורק במקדש שבירושלים