פרשת ארטן: הבריחה למנזר שתרמה להקמת בית יעקב

בתאריך 1 בינואר 1900, חנוכה תר"ס, חזר ר' ישראל ארטן לביתו שמח וטוב לב. בבית החסידים בקרקוב חגגו את חג החנוכה כדת וכדין. אחרי אמירת ההלל הוציאו משקה ופצחו בשירה וריקודים. חסידות גור היתה מבוססת מאד בקרקוב, ורבים מיהודי העיר נמנו על בניה. עם יציאתו לתפילה יצאה אשתו, הגברת צביה, לקניות בשוק, כדי להכין עבור המשפחה ארוחת בוקר חגיגית. שניהם נכנסו כמעט ביחד בחזרה הביתה, וקראו בשמה של מיכלינה, בתם היחידה והמפונקת. היא היתה בת 15, ורק לאחרונה התארסה. נותרו להם עוד חודשים ספורים לחגוג ביחד וליהנות. אמצעים כלכליים לא חסרו לר' ישראל, והוא רצה רק לשמח את אשתו ובתו.

אך עם הגיעם הביתה, גילו מהר מאד כי מיכלינה נעדרת. לא רק שהיא לא נמצאת בבית – ולאן יכולה נערה יהודייה לצאת בשעה כזו בבוקר לבדה? – אלא גם מזוודה שלה ובגדיה נעלמו. מיכלינה ארזה מזוודה ויצאה את הבית, אך לאן? בירור זריז אצל השכנים גילה שמיכלינה חצתה את הגשר על הנהר. חציית הגשר אומרת דבר אחד: אל המנזר, אך מה לבתם ולמנזר? איך הגיעה לשם? ומדוע?

ישראל וצביה ארטן התדפקו בשערי המנזר הענקיים, אך פרצופה של נזירה שהשתרבב מהפשפש הבהיר להם כי בלתי אפשרי להיכנס למנזר, בלתי אפשרי לשוחח עם אף אחד מהצוות, והם לא יספקו תשובות בנוגע לנערה יהודייה שנמצאת שם, כן או לא. תחנתם הבאה היתה למשטרה המקומית, שהבטיחה לבדוק, ומשם לפקידים, עסקנים ואנשי ממשלה. בשלב מסוים קיבלה משפחת ארטן אישור כי הבת אכן שוהה במנזר, אך לדבריהם, היא שוהה שם מרצונה.

ישראל וצביה לא ויתרו. הם המשיכו במסע עצום של לחצים להשבת הבת, או לפחות לפגישה איתה. פעמיים נפגש ישראל עם הקיסר פרנץ יוזף בווינה. הוא ניסח מכתב שהגיע עד לאפיפיור, אך ללא הועיל. המשטרה ובתי המשפט טענו כי הנערה הלכה מרצונה למנזר. כנגד טענת הוריה שהיא בת 14 ועדיין ברשותם, ושהיא נחטפה למנזר, טענו השלטונות כי הוברר כי היא בת 15, והליכתה למנזר היתה מרצונה החופשי.

עדות אחת שהתפרסמה היתה של רופא שהיה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, ששוחח עם מיכלינה, ולדבריו היא סיפרה על כך שבבית הוריה היא סבלה משעמום נוראי. כמו כן היא אורסה לבחור חסידי, אשר חייה יחד עמו היו נראים לה כשעמום נוראי. העדות הזו הכריעה את הכף, ואישרה את חייה של מיכלינה במנזר. שנתיים לאחר מכן, כאשר נואשו הוריה מלנצח את המערכת, הועברה מיכלינה לבלגיה, שם עבדה כאומנת באחוזה מסוימת. בשנת 1905 הצליח אביה להגיע לאחוזה, ולחרדתו גילה כי היא כבר נשואה לגוי, ויש לה בן ממנו.

העיתונות והספרות עסקו רבות במה שכונה "פרשת ארטן", וטענו שאכן הבנות החרדיות משועממות ואינן עושות דבר. אין פלא שרבות מהן (כך לפי העיתונים...) מתנצרות ובורחות למנזרים. העיתונות החרדית התייחסה והביאה את הזווית שלה, והפולמוס הזה תרם תרומה משמעותית להקמתו של בית יעקב, כאשר נוכחה שרה שנירר שרק על ידי מערכת חינוך יהודית חדשה ניתן להבטיח את חינוכן של הבנות לשאיפה להקמת בית של תורה, ולראות בחיי היהדות עומק ועניין, ולא רק "שעמום", כפי שרצתה להנחיל עיתונות ההשכלה.