כשרבי יוסף קארו ורבני צפת הכריזו חרם: כך ניצל המנהג העתיק של צפת

רבי חיים פרחיה היה מתושבי צפת מזה שנים רבות. אביו נולד בצפת, גם סבו, ומימיו לא יצא מצפת. השנה היא שנת שכ"ד, 1564. בצפת היתה קהילה יהודית גדולה ומבוססת – מהם סוחרים, מהם אנשים פשוטים, ומהם תלמידי חכמים. רבי חיים פרחיה היה תלמיד חכם. אמנם שמו לא התפרסם ברבים. הוא לא השיב שו"ת בהלכה ולא כתב ספרים, וגם לא כיהן בבית הדין, הוא פשוט ישב בבית הכנסת יומם ולילה ולמד תורה. ביתו היה סמוך לבית הכנסת של מרן הקדוש רבי יוסף קארו, ושם ישב ולמד.

בוקר אחד הלך רבי חיים בסמטת מגוריו לכיוון בית הכנסת, והנה ראש הקהל החדש עובר גם הוא מולו. רבי יהודה אבירלין היה ממשפחה אשכנזית מכובדת מאד בסלוניקי, שעלה לארץ באותה שנה. הוא היה עשיר ביותר, ולפי המסופר "היו לו נכסים וחובות (-שחייבים לו) יותר ממאתיים אלפים לבנים" (לבנים = מטבעות זהב). כאשר אדם פשוט עובר מול ראש הקהל, הוא מרכין ראשו בכבוד, וכך עשה רבי חיים. אלא שראש הקהל פנה אליו: "שלום עליך יהודי, איני מכירך, אתה גר כאן בצפת?". "בהחלט", השיב רבי חיים, "כאן גרתי מאז ומעולם". "מדוע, אם כן, לא ראיתיך ברשימת משלמי המס?", תמה ראש הקהל. "האם ידוע לך כמה הוצאות יש לקהל ולקהילה מדי חודש? וכי אין אתה נהנה מקופת הקהל? ואם חלילה תצטרך לצדקה, לא תפנה אלינו? איך אתה מעז להתחמק מהמס הקבוע על כל בן קהילה מאז ומעולם?".

"אינני יודע", התגמגם רבי חיים. "לומד תורה אני, וכך המנהג בצפת, שלומדי תורה אינם משלמים מיסים. גם סבי לא שילם וגם אבי אינו משלם, וגם רבי יהודה היושב לידי בבית הכנסת אינו משלם מיסים". "כך?", הרים יהודה אבירלין את קולו, "אני אטפל בזה!". נפנה והלך לו.

יהודה אבירלין ערך תחקיר משלו, וגילה, לזעמו, כי בין תלמידי החכמים היושבים בבית הכנסת, ישנם גם אנשים בעלי ממון, שכישרונותיהם מאפשרים להם גם לשקוד כל היום על התורה, וגם להחזיק איכשהו עסקי מסחר. ביניהם היו ממש גדולי הדור, כמו רבי יעקב בירב, רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) ורבי אברהם גלאנטי. עשירים אלו אינם משלמים פרוטה למס, ואילו הסוחרים, אפילו אם עניים, הם משלמים את מלוא המס, האם זה צודק? 

נכנס יהודה אבירלין לבית הכנסת של מרן הבית יוסף, דפק על הבימה באמצע שעות הלימוד, והודיע: "ראש הקהל אני. אני משתדל ומתאמץ עבורכם יומם ולילה, ומעתה קובע אני כי כל אחד ישלם מס לפי יכולתו. במידה ויש תלמיד חכם עני, שאין בידו פרוטה – לא אכריח אותו, אבל אתם, הלמדנים בעלי הממון, שלמו גם תשלמו!", אמר בתקיפות ויצא את המקום, שכן לא היתה דרכו להתחשב בדעתם של אחרים. תלמידי החכמים שמעו ושתקו. וכי מה יכולים הם לומר?

לתפילת המנחה הגיע מרן הבית יוסף, שהיה כבר קשיש. בשאלו על התכונה סביבו, סיפרו לו אנשי בית המדרש על המתרחש. רבי יוסף קארו התרעם מאד. למרות חולשתו הוא ציווה לקרוא אליו מיד את ראש הקהל. יהודה אבירלין הגיע מיד, בגלימתו המפוארת ובמקל הכסף שבידו, אך בראותו את זיו פניו הקדושות של מרן הבית יוסף נכנע לבו, והוא התיישב על הארץ למרגלותיו. "אתה ראש הקהל", פתח רבי יוסף קארו, "אך אני מורה הוראות ופוסק הלכות, ואני מורה לך בזאת, כי מנהג קדום בעיר צפת שאין תלמידי חכמים משלמים מס, אפילו פרוטה אחת". אבירלין השיב: "כבוד הרב, אין אני מערער על גדולתו בהלכה, אבל אני ראש הקהל, וכבר כתבתי בפנקס את כל חייבי המיסים, כולל לומדי תורה, ואין להשיב". רבי יוסף קארו הורה למחוצף בניע יד לצאת מעל פניו. 

 מיד כינס רבי יוסף קארו את רבני העיר, רבי ישראל דקוריאל, ורבי משה מטראני, ובמעמד אנשי העיר הכריזו חרם גדול ונורא בבית הכנסת על כל מי שינסה לשנות את מנהג הדורות, וכך נוסח החרם שנרשם לדורות: "בהיות כי עלה על דעת ראשי הקהילות אשר פה צפת להטיל מס על בעלי תורה שיש להם ממון והודענום חומר העניין שעברו על דברי תורה, נביאים וכתובים, ועברו על דעת כל החכמים. ובכן, שמעו בקולנו ומשכו ידיכם מלגבות מהם, ומאותם שגבו מהם, החזירו להם, וכדי שלא יחזור הדבר לקלקולו בהמשך הזמן, ברשות בית־דין של מעלה ובית־דין של מטה, אנו מנדין ומחרימין ומשמתין, מקללין ומאררין, כל בר ישראל שיגבה שום מס משום בעל תורה שתורתו קבע ומלאכתו ארעי. וכל העובר על זה ארור הוא, סערת ד' וחמתו על ראש העברי ההוא יחול, יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה עד השמידו אותו מעל פני האדמה".

אחרי החרם הנורא הזה, ביטל יהודה אבירלין את המיסים מעם תלמידי החכמים. אלא שהסיפור לא נגמר. מסתבר כי בינתיים הספיק לגבות כסף מכמה תלמידי חכמים, והם תבעו את כספם ואת כבוד התורה. תביעה הוגשה בפני רבי יוסף בן צייאח מדמשק, שפסק: את הכסף יש לגבות מכל העשירים שהוקל מהם המס מחמת מס תלמידי החכמים, ולא רק מכיסו של יהודה אבירלין. ומאז, במשך מאות שנים היתה צפת מרכז תורה שבו לומדי התורה פטורים ממסים, בזכות תקיפותם של רבי יוסף קארו וחבריו.