כשאי אפשר לתמוך באף אחד: סיפורם של היהודים במרד הפריצים בליטא

בשנת תרכ"א, 1861, קיבלה הממשלה הרוסית החלטה גורלית עבור האוכלוסייה: בוטלה שליטתם המוחלטת של הפריצים על אנשי הכפרים והחוות. "המנשר על שחרור האיכרים", נקרא צו זה, ובו נקבע כי הפריץ אינו רשאי להלקות אנשים, וגם לא לשפוט אותם בעצמו או על ידי באי כוחו, והם נדרשים לעבוד בהתאם לחוק המדינה ולשלם לו מיסים, אך אין גופם שייך לו.

כאשר הוסר העול מעל האיכרים, מיאנו הם בכלל לעבוד. שוב אי אפשר לאיים עליהם במלקות, ומי זה יכריח אותם לעבוד? ביום שבת בצהריים הגיע המתופף והכרוז להקריא את המנשר, ובשבוע הבא כבר לא נמצאו איכרים בשדות. גדוד של חיילים נשלח אל העיר כדי להלקות את האיכרים הסוררים, והפעם בשם הצאר.  

האיכרים שבו לעבוד, אך הפריצים איבדו חלק גדול משליטתם ומהכנסתם. ומי מפסיד כשהפריץ מפסיד? היהודים... היהודים התפרנסו בדרכים רבות ושונות מאת הפריצים, חכרו מהם את בתי המרזח, היו אחראים על הובלת סחורות, תיווכו בעסקאות. הפריצים ירדו מנכסיהם, ופרנסתם של היהודים נפגעה. דווקא העשירים מבין היהודים, שהיו סוחרים גדולים, נפגעו ראשונים. איתם נפגעו גם הסוחרים הקטנים, שהתפרנסו בין השאר ממכירת חפצי נוי לפריצים, אבל הפריצים עצמם סבלו מחוסר בכסף נזיל, וגם ענף פרנסה זה נקטע.

עד עכשיו היו היהודים הסוחרים הבלעדיים בסדקית ומותרות, ועתה היו לאיכרים הרבה יותר ימי חופש – הם למדו מלאכות יד שונות, נשותיהם טוו וארגו ואף יצרו צעיפים ווילונות. אחד מבני העיר קמניץ, ראובן קוטיק, מספר כי בחורף הראשון נפתחו שלושים חנויות חדשות של גויים בקמניץ. ופרנסתם של יהודים, מה יהא עליה?

 וכך מתאר קוטיק: "סבא נסע אל הפריצים ל'ניחום אבלים'. הם, נעבעך, הושלכו מן השמים לארץ. בעיקר התקשו נשותיהם לשאת זאת. וכי דבר קטן הוא, שייקחו מהן את השלטון?! הן ממש מיררו בבכי. למען האמת, מה שהכעיס את הפריצים יותר מכול היו האיכרים, שעד אז זחלו על הארץ והתרפסו לפניהם. הפריץ רשאי היה להלקות משפחה שלמה, אב ואם, בנים וכלות, בנות וחתנים, ואת כולם בבת אחת ובבית אחד, ואחרי כן עוד קמו האיכרים המוכים, נישקו את רגליו וביקשו סליחה. ועכשיו אותם איכרים יהלכו חופשים ועליזים, ואסור יהיה אפילו לנגוע בהם באצבע. אפילו הצלפה אחת! ואם לאיכר לא יהיה חשק, הוא אפילו לא חייב להסיר את הכובע בפני הפריץ. הפריץ יאלץ לבקש ממנו להסכים ולעבד את שדותיו תמורת תשלום, וכל כמה שהאיכר ידרוש – יהיה עליו לשלם".

ואכן, הפריצים לא ישבו בחיבוק ידיים, בשנת תרכ"ד, החלו הפריצים להתקומם, יצאו בראש חבורות של לוחמים ו'כבשו' את העיירות הקטנות מידי השלטון הרוסי, רוסיה היתה ממלכה עצומה ששטחיה הורחבו מאד בעקבות המלחמות, חיילים רוסים לא טרחו להגיע ולכתת רגליהם לכל עיירה נידחת מאחורי הרים וגבעות, והפריצים כבשו את העיירות האלו, ונהגו בהם שוב כרצונם. הקורבנות הראשונים היו כמובן היהודים. למה? אין איש יודע... בכל מקום הוכו והושפלו היהודים על ידי הצבא הפולני הכובש.

השלטונות הרוסיים שמעו על חוצפתם של הפריצים, ויצאו למסעות כיבוש. ומה עשו חיילי הפריצים? התחבאו בבתיהם של יהודים... אותם תמיד אפשר לנצל. כדי שיהודים אחרים לא יסגירו אותם לחיילי השלטון, היו רגילים לקחת איתם בן ערובה יהודי לתוך מחבואם. כך היו בטוחים שאף יהודי לא יפגע בהם, כדי שלא לסכן את אחיו. וכך שכבו להם ימים שלמים יהודים בתוך מחבואים יחד עם פריצים גולים לשעבר. הרוסים עזבו את העיר, ושוב יצאו הפריצים מחוריהם ועשו כרצונם. 

האיכרים תמכו, כמובן, בשלטון הרוסי. נמאס להם משלטון הפחד של הפריצים. אבל היהודים לא יכלו לתמוך בשום צד, שכן או אז היה הצד השני מתנקם מהם נקמה שלמה. והרי גם כך היו שני הצדדים פוגעים ביהודים בטענה שהם תומכים באויב...

קוטיק מספק כי באחד המקרים תפסו חיל הפריצים יהודי על יד צ'רנוביץ', תלו חבל סביב צווארו ועמדו לתלות אותו, סתם כך. לפתע הגיעה אוגדה שלמה של חיילים רוסיים, כיתרו מיד את הפולנים, שחררו את היהודי מן החבל ושאלו את הפולנים מפני מה עמדו לתלותו. "סתם השתעשענו", השיב הפולני, ובתגובה תלו אותו הרוסים כדי להשתעשע. כך ניצל יהודי אחד בסיעתא דשמיא מהגורל האכזרי שייעדו לו הרשעים.

התקופה הקשה הזו הסתיימה כאשר מינו הרוסים את הגנרל מוראיוב למנהל המערכה. הוא דלק אחרי מנהיג מרד הפריצים, הגרף אוגינסקי, שהיה גיבור מלחמה והתפרסם בשל חרב ענקית  משובצת יהלומים שבה קטל את אויביו. אוגינסקי הצליח להתחמק פעם אחר פעם, עד שנפל בשבי, וחרבו הושארה לראווה במרכז העיר. מוראיוב אסר את כל הפריצים וחבריהם, עינה אותם בעינויים קשים מאד, עד שהמרד גווע, והשלטון הרוסי התבסס בכל האזור.  

והיהודים? הראש היהודי אינו מפסיק לעבוד, פרנסה חדשה נעשתה פופולארית מאד בקרב היהודים: מנהל עסקים. הפריצים הגויים ונשותיהם, לא ידעו כיצד לנהל עסקים. הם היו רודים באיכרים וגורפים ממון בלי סוף, ולאחר מכן מבזבזים אותו על נשפים ומשתאות. גם כעת נשארו להם נכסים, אבל לא בלי הגבלה. הם נדרשו לכלכל את ענייניהם בתבונה, להשקיע את כספם כדי להרוויח, ואלו דברים שלא היה להם מושג איך לעשות. כאן נכנסו היהודים בעלי החוש המסחרי, והחלו לעבוד בניהול עסקים. הם שכללו את החריש על ידי מכשירים משוכללים שהזמינו מארצות אחרות, הם כרתו עצים ומכרו אותם לשימושים שונים – ושוב התייצב מצבם של היהודים בליטא לזמן מה.