"ארבעים באפר וארבעים בעפר": המחלוקת שהסתיימה בטרגדיה

ליל שבת אחרי התפילה. בעלי הבתים כבר מזמן חזרו לבתיהם לקיים את סעודת השבת, אבל קבוצת חכמים עדיין עומדת בעיבורו של בית הכנסת, ושקועה בוויכוח טעון. פרשת השבוע היא פרשת תרומה, ובבית הכנסת העתיק בעיר שרעב בתימן, לפני כחמש מאות שנים, נולד ויכוח עצום על צורת המשכן. חצי מחכמי העיר אומרים: כך וכך היה בנוי המשכן, כך היו מידותיו, כך וכך אמות מהקלעים ועד הפתח, והחצי השני מכחישים בתוקף: זה שיבוש הפסוקים. לא יתכן, איך הגעתם לפירוש זה? ספרים נפתחו ונערמו, חכמים זקנים נשאלו בקשר למה שקיבלו מרבותיהם לפני שנים רבות, אפילו בעלי מלאכה ואומנים נדרשו לדבר. הייתכן להעמיד קרש שכזה על אדנים במשקל כיכר? בית המדרש דמה לזירת קרב. רק בקושי נרגעו הרוחות בשעה מאוחרת בלילה, והחכמים אצו רצו לבתיהם להתחיל את סעודת השבת, כי טוב מאוחר מלא כלום.

אבל למחרת, בעת קריאת  התורה, שוב התעורר הוויכוח במלוא עוזו. חכמים נוספים הגיעו היום לתפילה, ואתמול נעדרו. אלו העלו סברות חדשות, ציטטו מפרשים נוספים, ואלו פנו אליהם בשצף קצף: וכי זו סברא? וזו ראיה בעיניך? כסבור הייתי שחכם אתה. עם הצהריים הצטרפו לוויכוח גם בחורי הישיבה, ושוב התעוררה אש המחלוקת: אתה, בחור צעיר שכמותך, תגיד לי, ששבעים שנה לומד תורה, איך לקרוא את רש"י? והכל בשביל לקיים את הרעיון של חכם פלוני? שמשבש את צורת המשכן הקדוש? לא הצליחו חכמי המקום להשכין שלום בוויכוח שהתלהט מיום ליום. ביום שני שוב התאספו בני העיר לקריאת התורה, ולא רק שלא נרגעה המחלוקת, אלא שהיא התלהטה לרמות שכמותן זקני תימן לא זכרו מימיהם.

ביום השלישי כבר השתמשו הצדדים בשרטוטים על גבי יריעות קלף, אחזו בעפרונות וניסו לשרטט את האפשרות היחידה הנכונה לפי דעתם. זה משרטט וזה מוחק, זה מביט בפליאה על השרטוט ואומר "הרי זה לא יצלח". הגדיל לעשות אחד מבני המקום שהיה נגר, והכין דוגמא של קרש עם אדן, כדי לתמוך בדעת אחד הצדדים ולהראות שהדבר אפשרי. חברו, שהיה צורף, התקין דגם קטן מכסף כדי להמחיש את העובדה שרק כך אפשרי הדבר, לדעתו ולדעת חבריו.

עם שקיעת השמש, לא הלך אף אחד בעיר לישון. בכל בתי הכנסת, וגם בבתים הפרטיים, נשמעו רק קולות רמים: "זה חייב להיות רק כך", "רואים שאין לך שמץ מושג איך מחברים קרשים זה לזה", "ועל חכם פלוני אתה סומך? הרי הוא לא מבין כלום בדברים אלו", ועוד ועוד קולות הוויכוח והמחלוקת. והנה, לפנות בוקר נתגבשה ההכרה אצל חכמי שרעב: כל אחת מהקבוצות תבנה משכן אמיתי, בגודל טבעי, כדי לראות איזה משכן אכן ראוי להשכנת השכינה! היו רבנים שנרתעו מהרעיון. אסור לעשות זאת, אנחנו בגלות בזמן הזה, לא בונים משכן. אבל בלהט הוויכוח והמחלוקת נרתמו רוב חכמי שרעב לצד הזה. עמדו למניין וראו כי ארבעים זקנים מצדדים בצד אחד, וארבעים מצדדים בצד השני, ומיד נפנו למלאכה.

כל אותו הלילה נשמעו קולות חיתוך, ניסור ודפיקה, נערמו קרשים, זהב וכסף ונחושת, ועד סוף השבוע הוקמו להם שני משכנים, אמיתיים, בגודל טבעי. יהודי שרעב הסתובבו כמוקסמים בין המשכנים. מחמת הוויכוח המר הם זכו לראות את המשכן בגדלו ובתפארתו! אך הוויכוח, כמובן, לא שקט. להיפך, כל קבוצה צידדה במשכן המפואר שלה.

ואז, ביום ששי, קרה אירוע נורא שסיים את הוויכוח באופן טראגי. וכך מסופר בספר תולדות תימני עתיק: "נקריב קרבן על גבי המזבח, הסכימו כולם לא נעשה דבר הנוגד את ההלכה הצרופה. נשחט את העגל אשר קנינו לכבוד שבת-קודש בשחיטה כדת וכדין, לאחר מכן נעלהו על גבי המזבח, אולם אש לא נצית. אנו נשאיר את דין הקורבן למלך יושב בשמי ערבות, אשר קידשנו וציוונו בתורתו 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה" – והיה אם מרוצה הקורבן לפני האלוקים, תרד אש מן השמים ותאשר שאכן לפי המידות המצוינות בתורה פעלנו ועשינו את המשכן ואת תבניתו.

"מתוך תמימותם והתמסרותם לתורה לא זכרו איפה הם נמצאים, לקחו העגל שקנו בשביל לשחוט לשבת, הקריבו אותו. ירדה אש מן השמים ותאכל את הקורבן, ושרפה הארבעים איש, עם האדמה אשר תחתיהם, והיתה לאפשר עד היום הזה… מהיום ההוא והלאה לא יכול להימצא שם אדם ובהמה, חיה ורמש ועוף השמים וכל הקרב ימות במקום, ומפני הסכנה גדרו המקום וקראו לו 'בית החיים של ארבעים השרופים'… ואותם ארבעים אחרים (-כלומר חברי הקבוצה השנייה) שלא הקריבו קורבן ולא הצליחו לעשות תבנית המשכן והמזבח במאה אחוז, נפטרו במשך כל השנה. וזה לא סיפור ולא אגדה – אלא מעשה ממש".

ומני אז כונה המעשה הנורא הזה "ארבעים באפר וארבעים בעפר".