נקמת הנער שאמר קדיש על עצמו

בשעה שלש וחצי נכנס סמי רוזנבאום לביתו. השוטר עמד בפתח הבית והביט בו בתדהמה. על השולחן היתה מונחת ארוחת בוקר לשלשה אנשים, שנטשו אותה בעיצומה של הארוחה. שלשה ספלי קפה מלאים למחצה. סמי ידע: זו הארוחה האחרונה של אביו, אמו ואחותו פאולה. הוא ניגש את השולחן, פינה אותו בעדינות, לקח את הפמוטים של שבת והניח במרכז השולחן, הדליק שני נרות, ופתח באמירת קדיש חרישית, יתגדל ויתקדש שמיה רבא...

הגיע הזמן, אמר השוטר, וסמי ירד אל הרחוב, טיפס אל העגלה והתיישב בין שני אנשי הס"ס החמושים. העגלה החלה לנוע לכיוון היער.

השנה היתה תש"ב. העיר ראבקה נאנקה תחת הכיבוש הגרמני. ראבקה התייחדה בהיותה מוקפת יערות, ולכן הקים בה הס"ס מפקדה מיוחדת לאימוני אנשיה. אנשיה לא התאמנו בספורט או בכושר גופני, אלא ברציחת יהודים.מפקד בית הספר היה אונטרשטורמפירר וילהלם רוזנבאום מהמבורג. עם הגיעו לעיר ציווה על כל היהודים בעיר "להירשם". היהודים ידעו בדיוק את משמעותו של הרישום, ולאן יוביל אותם. אך משפחת רוזנבאום היהודית לא חלמה כי גורלה ייחרץ מהר כל כך. בהתבונן הנאצי המרושע על הרשימות,  צדה עינו את השם 'הרשל רוזנבאום'. הוא היכה בשוטו על השולחן בעוצמה, והתפרץ בצרחות: יהודי? עם השם רוזנבאום? יהודי מטונף? הנוכחים הבינו מיד שגורלה של המשפחה נחרץ, אך לא הספיקו להזהירם. למחרת בבוקר התפרץ רוזנבאום בלויית שני אנשי ס"ס לביתם של הרוזנבאומים. האב, האם והבת נגררו מן הבית לחצר בית הספר, ושם היכה בהם הנאצי בשוט, ולאחר מכן ירה בראשם מטווח קצר. הוא לא ידע כי למשפחה בן נוסף, שכבר נשלח לעבודה באותו בוקר.

כאשר נודע לו כי פספס רוזנבאום יהודי אחד, השתולל מזעם. הוא ציווה על אנשים לאסוף את היהודי שנושא את שם המשפחה הלא נכון עבורו, ולחסל אותו מיידית. סמי רוזנבאום חזר מן העבודה, והבין בדיוק מה קרה. הוא ביקש מהשוטר לעצור רגע ליד ביתו, שם הדליק נרות לעילוי נשמת משפחתו, ואמר קדיש על הוריו ועל עצמו.

22 שנים לאחר מכן נתפס הנאצי רוזנבאום בעירו המבורג, ועמד למשפט. רוזנבאום היה ידוע כרוצח גדול, אך לשם הרשעתו היה צורך בעדים. שמעון ויזנטל יצא למסע חיפוש עדים שהיו בעיירה ראבקה באותו הזמן, ואז הוא איתר את גברת ראוויץ, שהועסקה בבית הספר של הס"ס בראבקה בתור מנקה. היא ראתה הכל. אנשי הס"ס "התאמנו" כיצד לענות ולהרוג אנשים ללא שום רתיעה. עשרות ומאות אנשים ונשים הובאו מדי יום לאתרי ה"אימונים", שם היו אנשי הס"ס יורים בהם ומענים אותם לפי פקודה. כל מי שגילה רתיעה – פוטר ממשרתו, רק ה"חזקים", כלומר האכזריים וחסרי צלם האנוש יכלו להמשיך להיות אנשי ס"ס. ראוויץ היתה צריכה לצחצח את מגפיהם בשובם מה"אימון". המגפיים היו מלאי דם.

אף אחד לא ידע על הסיפור של סמי רוזנבאום, עד שגב' ראוויץ העידה במשפטו של הנאצי רוזנבאום וסיפרה את הסיפור. אך כאשר המשפט התפרסם בעיתונות, הגיעה עדה נוספת, לושיה גולדפינגר-שן מתל אביב. גם היא שירתה בעל כרחה במפקדתו של רוזנבאום, ואישרה את כל התיאורים על אכזריותו הבלתי נתפסת. מעט צדק נעשה אולי בהענשתו של רוזנבאום, וחשוב לא פחות לזכור את אותו נער שאמר קדיש על עצמו ברגעיו האחרונים, כסמל לקדושה ולגבורה של בני עמנו במוראות השואה.