חמש שנים לבד בבית החולים סורוקה: סיפורה של רופאת הילדים וילהלמינה כהן

ברוכים הבאים לבית החולים סורוקה – שלא תצטרכו, חלילה, אלא אם כן אתם בדרך ללידה, שיהיה לכם במזל טוב. בית החולים סורוקה משתרע על פני 286 דונם, וכולל 30 בניינים. יש בו 1192 מיטות אשפוז, מעל ארבעים מחלקות, כאלף רופאים מומחים, פרופסורים ומנהלי מחלקות, ואלפיים ומאתיים אחיות. בחדר המיון מבקרים רבע מיליון איש בשנה, שתהיה לכולם בריאות איתנה, ויש לקוות בעז"ה שאם אתם מגיעים לסורוקה – אתם בידיים טובות.

אך אם אנו חוזרים שבעים שנה לאחור, לשנות החמישים, אנו מוצאים אמנם את בית החולים, שהחל כבית חולים צבאי על שם חיים יסקי, מתפתח יפה. בן גוריון שלח את משה סורוקה, יו"ר קופת חולים כללית, להפוך את בית החולים למרכז שיענה על צרכיהם הרפואיים של תושבי באר שבע. סורוקה, מצידו, השתדל, אבל ברשימת הרופאים היתה רק רופאת ילדים אחת. במשך חמש שנים הבאות, בכל יום ובכל לילה, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, היתה רק רופאה אחת ששמרה על בריאותם של ילדי הנגב: דוקטור וילהלמינה כהן. כהן לא היתה רק הרופאה שהקימה את מחלקת הילדים, אלא היתה גם המנהלת שלה, והמבצעת של הכל. היא היתה תורנית ברצף לאורך כל החודש. היא טיפלה גם בפגים וביילודים – לא היתה פגיה ולא מחלקת תינוקות נפרדת. רק ב-1957, חמש שנים אחרי שהגיעה ד"ר כהן, גויס רופא נוסף למחלקת הילדים בסורוקה.

כהן נולדה באוקטובר 1916 למשפחה יהודית הולנדית, שהתגוררה במרחק של כעשרת אלפים ק"מ מבאר שבע... היא נולדה באינדונזיה, שהיתה אז מושבה הולנדית. כ-2500 יהודים הולנדיים גרו אז באינדונזיה לרגל עסקיהם, שכן אינדונזיה היתה באותם ימים כאמור חלק מהאימפריה ההולנדית.

ב-1935, בהיותה בת 19, עזבה וילהלמינה את הקהילה היהודית הקטנה באינדונזיה, ונסעה להולנד ללמוד לימודי רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. לימודיה נקטעו בגלל מלחמת העולם השנייה. היא שרדה את השואה, ולאחר שהסתיימה המלחמה – שבה לספסל הלימודים. היא סיימה את ההתמחות ברפואת ילדים ב-1948.

ארבע שנים לאחר מכן עלתה וילהלמינה לארץ ישראל. עם הגיעה היא התקבלה בשמחה. לא היו רופאים רבים בארץ באותו הזמן. שבוע בדיוק אחרי שירדה מהספינה בנמל חיפה, היא כבר הוצבה בבית החולים "מרכז רפואי לנגב". וילהלמינה לא ידעה מילה אחת בשפה העברית. ילדי העולים מעירק, שהוצבו על ידי המדינה הצעירה בבאר שבע וביישובי האזור, תקשרו איתה בשפת הלב וגם עם הידיים...

בבית החולים היו חמישים מיטות. בבאר שבע עצמה היו כ-15,000 תושבים, אך היו עוד אלפים רבים בעיירות הפיתוח שסביבה. למחלקת הילדים הוקצו עשרים מיטות. בלית ברירה אושפזו מספר ילדים באותה המיטה. באחד העיתונים תואר כי "הילדים מושכבים שנים-שלושה במיטה". התנאים האלו קשים במיוחד בבית חולים, שבו אמורים לשמור על בידוד ועל תנאים נאותים לכל חולה.

וילהלמינה לא היתה רק הרופאה היחידה בבית החולים, אלא גם בבאר שבע בכלל. מדי פעם היתה מקבלת קריאות מצוקה של חולים בבאר שבע ובאזור שלא יכלו להתפנות לבית החולים, והיא היתה נוסעת אליהם לביקורי בית על גבי אופנוע ווספה. בהמשך השיגה ידה לרכוש מכונית סוסיתא, וזו שימשה אותה בנאמנות לביקורי בית בכפרים בדואיים רחוקים, שניצבו בסופם של שבילי עפר מתפתלים במדבר. הרשומות מראות שעם הגיעה של ד"ר כהן לאזור – עלתה תוחלת החיים של הילדים הבדואים, שהיו רחוקים עד לאותו זמן מרפואה מערבית מודרנית. 

בית החולים סבל מקשיים תקציביים. מזגן, למשל, היה מעבר להישג ידו. החולים והרופאים פעלו בקיץ באקלים המדברי ללא שום אמצעי מיזוג. ב-1959 נבנה בניין חדש לבית החולים, אך עדיין, צוין בכתבה בעיתון "דבר" לרגל המאורע, אין תקציב למיזוג אוויר. בבניין החדש היו בסך הכל 70 מיטות עבור ילדי הנגב.

בית החולים התפתח עוד ועוד במשך השנים, אך הוא סבל ממחסור ברופאים, וכך הוחלט על מסע גיוס רופאים יהודים בעולם, מה שהפך את סורוקה לבית חולים מגוון מבחינת מוצאם של הרופאים. בתחום זה היה הוא הראשון בארץ, שכן המצוקה הולידה את הרעיון, שבסופו של דבר תרם לאיכות הרפואה בבית החולים.

פרופ' שטרן, מנהל בית החולים הראשון בסורוקה, סיפר על השנים הראשונות של בית החולים: "רוב הסגל היו עולים חדשים, שאינם מכירים את שיטות העבודה המקובלות בארץ ואת השפה ומנהגי המקום. בתחילת הדרך היו בבית החולים 35 רופאים שדיברו 18 שפות שונות, וטיפלו באוכלוסייה שדיברה כמספר הזה של שפות – אך לא בהכרח אותן שפות".

ד"ר וילהלמינה כהן לא נחה ולא שקטה. גם כאשר התמלא בית החולים סורוקה ברופאים נוספים, היא המשיכה בעבודתה, וגם הספיקה להקים את ועדת התזמורת והמקהלה של באר שבע. במסגרת זו היתה מנגנת בכינור לליווי המקהלה.

וילהלמינה כהן נפטרה בגיל 84, בינואר 2000. האודיטוריום המרכזי של בית החולים לילדים נקרא על שמה, ומנציח את זכרה הברוך.