האישה הראשונה שחזתה בתפילין העתיקות מימי בית שני

עד לפני מאה שנים, התפילין הקדומות ביותר שהיינו יכולים לצפות בהן היו בנות מאות שנים ספורות. ישנם אדמורי"ם שמחזיקים בתפילין המיוחסות לגדולי החסידות. כך, למשל, בחסידות סקווער מצויות הפרשיות שכתב רבי דוד מאניפולי, הסופר של המגיד ממעזריטש, אך לא הרבה מעבר לכך בהיסטוריה. לא היתה דרך לדעת איך נראו תפילין בימי רש"י, או בימי האמוראים, וודאי לא בימי הבית השני.

כל זאת השתנה עם גילוין של מגילות ים המלח. במערות קומראן הסמוכות לים המלח, נמצאו שרידים של כשלושים יריעות קלף אשר זוהו כיריעות של תפילין, וכן שמונה יריעות שזוהו כיריעות של מזוזות. נוסף על כך נמצאו עשרים וארבעה "בתים" של תפילין ושרידי רצועות, אך היריעות לא היו בתוך ה"בתים", מסיבות שאינן ידועות לנו (גם המזוזות לא נמצאו בתוך בתי מזוזות, אך יתכן שזה מסיבות שהזמן גרמן, שכן היה מנהג לתלות את המזוזה בתוך קנה, כמוזכר בגמרא, והקנה הוא חומר מתכלה). פרשיות התפילין מים המלח הן זעירות וקטנות, וגם הכתב שבו הן כתובות הוא דקיק ומזערי.

ועדיין, במשך כעשרים שנה לא נמצאו עדיין תפילין שלמות – בתי תפילין שבתוכם הפרשיות. רק כך ניתן, למשל, לעמוד על סדר הנחת הפרשיות, סדר שכידוע נחלקו בו רש"י ורבנו תם. כיום התקבלה דעת רש"י, וכולם מניחים תפילין של רש"י, אם כי בחסידות ועל פי הקבלה נהוג להניח גם תפילין של רבנו תם. כאשר התגלו התפילין השלמות, התברר שמחלוקת רש"י ורבנו תם נהגה כבר בזמן הבית השני! חלק מן התפילין נמצאו כשיטת רש"י, וחלק כשיטת רבנו תם. זה מלמד עד כמה עתיקות שרשי דעות חכמי ישראל, ואין זה סתם שיבוש שנפל בימי הראשונים. אך סיפורנו מתמקד ברגעים הראשונים של גילוי התפילין האלו, עוד לפני שנחקרו ונבדקו.

בשנת 1968, אחרי סיום מלחמת ששת הימים, הגבירו הארכיאולוגים והחוקרים את מאמציהם לאתר שרידי כתבים עבריים עתיקים אצל סוחרי עתיקות ערבים באזור ירושלים. אחד החוקרים היה יגאל ידין, שהיה גם רמטכ"ל מלחמת השחרור וגם ארכיאולוג (ידין היה פרופסור לארכיאולוגיה, בנו של אליעזר ליפא סוקניק, שהיה ראשון המגלים של המגילות הגנוזות). הוא התרוצץ אצל סוחרים רבים, עד שמצא את מבוקשו: תפילין שלמות, פרשיות בתוך הבתים! תפילין שהונחו בפועל על ידי יהודים בימי הבית השני, לפני יותר מאלפיים שנה!

כיוון שהתפילין לא נמצאו במערה, אלא נרכשו מסוחר, היתה חובה לאמת קודם כל את עתיקות התפילין. יגאל ידין צרר אותן בצרורו, ונסע ברכבת מירושלים לתל אביב, למעבדת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. רכב שרד לא היה לו, הוא לא פצח במסיבות עיתונאים על פעליו, אלא נסע כאחד האדם ברכבת, להיעזר בשירותי המשטרה.

הרכבת מירושלים לתל אביב נסעה לאיטה, אורך הנסיעה כשעתיים... בתחנת כפר חב"ד עלו כמה חסידי חב"ד לרכבת, הוציאו תפילין מחיקם, והפצירו בנוסעים להניח תפילין. היה זה ראשיתו של "מבצע תפילין" שעליו הכריז הרבי מחב"ד כבר באותם ימים. יגאל ידין, שקיבל חינוך כפרני אידיאולוגי, סירב להניח תפילין, בטענה שמה לו ולזה. אך תוך כדי השיחה שם לב ידין כי מבטאו של החסיד הוא רוסי. רוסיה היתה אז תחת המגף הקשוח של סטאלין, קיום מצוות הדת היה אסור בהחלט והיווה סכנה לאדם ולמשפחתו. שאל אותו ידין בהתפעלות: "בהיותך ברוסיה, הנחת תפילין?", "כן", השיב החסיד, "כל יום ויום מאז היותי בן 13 הנחתי תפילין", "אם כך", השיב ידין, "גם אני לא אסרב להניח תפילין", אמר ועשה, והניח תפילין לראשונה בחייו. 

עם הגיעו לתל אביב, כשנפנה לרדת מהרכבת, ניגשה אליו אישה ואמרה לו: "פרופסור ידין, אני שמחה שנענית לבקשתו של אותו אברך, שלמעשה לא הכירך. בני, מחסידי חב"ד, נפל לא מזמן בתעלת סואץ". לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו", סיפרה, "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך הנסיעה ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו".

"אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותי", סיפר ידין. "באותו רגע אמרתי לה: 'איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו, ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה'".

וכך היתה אותה חסידת חב"ד הראשונה שצפתה בתפילין העתיקות מימי הבית השני, לפני כל החוקרים והמלומדים האחרים.