יום כיפור במשך 48 שעות: מדוע הבחורים צמו שני ימים ברצף?

שעות אחרי צהרים של יום הכיפורים. אלו שעות לא קלות מבחינת הצום, אחרי כעשרים שעות של הימנעות מאכילה ושתיה. הבחור ברוך רוזנברג נמצא בחדר המגורים יחד עם שאר בחורי ישיבת מיר, שוכב במיטתו, ממעט בדיבור ובתנועה. לפני השקיעה הוא קם לתפילת נעילה, ומיד לאחריה חוזר למיטתו. צום ארוך עדיין לפניו. הסתיים יום כיפור הראשון, ומיד אחריו מתחיל יום כיפור שני... 48 שעות צם ברוך רוזנברג (לימים רבי ברוך רוזנברג, ראש ישיבת סלבודקה בבני ברק), וכמוהו עוד.

מדוע צמו שני ימים ברצף? ואיך הגיעו למצב העל-אנושי הזה?

צ'יאונה סוגיהארה נולד בכפר יאוטסו שביפן, בשנת 1900. אביו היה רופא מקומי, וציפה כך גם מבנו, אבל לצ'יאונה היו תוכניות אחרות. הוא הגיש בכוונה מבחן ריק בבחינות הקבלה לרפואה, ומשסורב, יצא אל העיר הגדולה ואסדה, ללימוד שפות. הוא רצה לראות ולהכיר את העולם. צ'יאונה אכן התמחה באנגלית, גרמנית ורוסית, וכך שימש כדיפלומט מצליח בשירות ממשלת יפן. ב-1939 הוצב צ'יאונה כקונסול יפן בליטא, בעיר קובנה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליט צ'יאונה לעזור ליהודים לברוח מליטא, שכן סכנת השמדה ארבה להם שם. הוא פנה לממונים עליו וביקש אישור להנפיק ויזות ליהודים המתאימים להגירה, ובעלי אמצעים, אך סורב, כך שלוש פעמים. ב-31 ביולי 1940 החליט צ'יאונה שאי אפשר עוד להמתין, והחל להנפיק ויזות ללא אישור ממשלת יפן. מאותו יום ועד חודש ספטמבר הוא ישב ברצף וכתב תעודות מסע ואישורי מסע לכל היהודים שפנו אליו. יחד איתו כתבה גם אשתו, וכן בחור מישיבת מיר שסייע להם. צ'יאונה כתב אלפי ויזות, שלפי חלק מההערכות הצילו כ-10,000 בני אדם (אישור ויזה אחד היה תקף לכל בני המשפחה).

כל שלש מאות בחורי ישיבת מיר קיבלו ויזות יפניות, ועשו את המסע הארוך מזרחה. במשך 11 ימים הם נסו ברכבת הטראנס-סיבירית שהגיעה עד לפאתי סין, ומשם המשיכו בספינה לקובה שביפן, שם מצאו מקום משכן והמשיכו את סדרי הישיבה. אך בעיה חמורה התעוררה לפתחם: איזה יום היום?

בעולם המודרני משתמשים ב"קו תאריך", שהחולף על פניו ממערב למזרח מרוויח יום, וממזרח למערב – מפסיד יום. מי שנמצא ממזרח לקו התאריך ביום שלישי, או ביום ההולדת שלו, יכול לחצות את הקו לכיוון מערב, ואופס, הוא נמצא ביום שני, יום ההולדת שלו יחול מחר. אך מדוע ולמה הומצא קו זה?

קו התאריך אינו המצאה, אלא כורח המציאות. ככל שאנו מתקדמים מזרחה, אנו מקדימים – השמש זורחת מוקדם יותר, שכן השמש מגיעה ממזרח. ככל שמתקדמים מערבה, אנו מאחרים, אנו נוסעים יחד עם השמש אל השקיעה. אם התעוררנו בישראל בשעה 13:00 בצהריים, אנו יכולים לטוס במטוס מהיר מאד מערבה, לארה"ב, ולגלות ששם עדיין בוקר, השמש עדיין לא הגיעה למרכז ארה"ב. ואילו אם נטוס במטוס מהיר מאד מזרחה, נגלה ששם כבר אחר הצהריים, השמש "ביקרה" שם כבר מזמן.

וכעת נתאר לעצמנו את האדם שטס לכיוון מערב, וחוזר אחורה בזמן. הוא יצא בצהריים, אבל במהירות הסילון הוא מגיע לבוקר. אם ימשיך עוד מערבה יגיע למקום חשוך שעדיין לא זרחה בו השמש, כלומר ליום האתמול. אבל אם אותו אדם יטוס מזרחה ויסע קדימה בזמן, הוא יצא בצהריים ובמהירות הסילון יגיע לערב, ואם ימשיך עוד מזרחה יגיע למקום חשוך, שהשמש כבר עזבה אותו, שם כבר לילה, של יום המחר – אך זהו אותו מקום, הצד השני של כדור הארץ. אם מגיעים אליו ממערב, הוא נדמה כיום האתמול, אם מגיעים ממזרח – הוא נדמה כיום המחר. איזה יום באמת הוא? לשם כך קובעים קו. הזמן הוא לילה, אבל עד נקודה מסוימת הוא הלילה של אתמול, ומנקודה מסוימת הוא הלילה של מחר.

קו התאריך, אם כן, הוא הכרח המציאות. השאלה היא רק היכן מציבים אותו. לאומות העולם יש פתרון מקובל, הקו נקבע לפי אופק גריניץ'. אך מה אומרת ההלכה?

יש בדבר שיטות רבות ושונות, ואכן לגבי יום השבת החמירו יומיים שלא לעשות מלאכות דאורייתא, שכן הדבר אפשרי ללא מאמץ מיוחד. אך עם התקרב יום הכיפורים, נתקפו יהודי קובה חרדה. הרי אי אפשר לצום יומיים, ועליהם לדעת מתי חל היום הקדוש!

במברק מיום כ' באלול ה'תש"א, שהתקבל בביתו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי (רבה של העיירה קריניק שבפולין, אז בירושלים), נכתב: "אל הרבנים מישקובסקי, אלטר, הרצוג, סולובייצ'יק, פינקל, מלצר. בתי הורנשטיין, ירושלים.

"350 יהודים מתחננים, הצילו, ענו מיד באיזה יום לצום יום הכיפורים.

"אגודת רבנים ובעלי בתים מקובה".

המברק עורר ויכוח ופולמוס גדול בארץ ישראל, באסיפת רבנים שנערכה על ידי הרב הרצוג, הרב הראשי לישראל, הסכימו רבים לקבוע את התאריך בהתאם למקובל באומות העולם, ולפי זה יום הכיפורים חל ביום רביעי בשנה המדוברת. אך הגאון החזון אי"ש סבר אחרת. הוא סבר כי התאריך הנכון על פי ההלכה הוא יום לאחר מכן, ובמברק מיוחד ששלח ליפן כתב: "אחים יקרים, אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי, ואל תחושו לשום דבר".

רוב בני הישיבות שמעו בקולו של החזון אי"ש, שנחשב כפוסק גדול על ידי ראשי ישיבות ליטא, וכמותו סברו עוד הרבה  תלמידי חכמים. למעשה עד יום הכיפורים הצליחו רבים להפליג מיפן לאמריקה, ואחרים עבור למחוזות אחרים ביפן, שבהם אין ספק. אך קבוצת בחורים נאלצה להישאר במקום הספק ביום הכיפורים, ומהם היו שהחמירו על עצמם לצום שני ימים.

אף על פי שרוב הפוסקים סברו כחזון אי"ש, עדיין הפולמוס נמשך, ודעות רבות ושונות מושמעות בנושא.