הצילה את חיי אחותה בשלוש שעות: סיפורה המדהים של שרה גארט

השנה היא 1877. בעיירת הגבול דדווד שבטריטוריית דרום דקוטה, הימורים, זהב ושיכרון כוח היו שגרת חיים. בתוך עולם זה חי תומאס גארט, אדם מרושש ומרוסק, ששקע עמוק בהתמכרות להימורים ולאלכוהול. באותו ערב גורלי, כשכיסו ריק ולבו כבד, הפסיד תומאס במשחק פוקר את נתח הכרייה האחרון שלו. אך הפסד זה לא היה הסוף – הוא היה רק ההתחלה של מעשה אכזרי ומנותק שאליו הידרדר: תומאס, שיכור ואובד עשתונות, חתם על מסמך שבו העביר את המשמורת על בתו הצעירה, אמה בת השמונה, לאדם בשם בולוק, בתמורה למחיקת חובו.

בולוק היה קבלן אכזר שניהל מחנות עבודה לילדים, שבהם ילדים קטנים בני שש עד שתים־עשרה חצבו באבנים במשך שתים־עשרה שעות ביום, ללא שכר וללא תקווה. רובם לא שרדו מעבר לגיל ארבע־עשרה. כשהגיעה שרה גארט, אחותה הגדולה של אמה, הביתה באותו לילה, ושמעה מה אירע, היא לא בכתה ולא צעקה. במקום זאת – היא חשבה. היו לה שלוש שעות בלבד עד שבולוק יגיע לקחת את הילדה.

שרה, בת חמש־עשרה בלבד, ידעה שבולוק מתהדר תמיד במראה של "איש חוק". הוא הקפיד שכל מעשיו ייראו לגיטימיים. לכן אילץ את אביה לחתום על חוזה. היא גם ידעה שמזה זמן קצר מונה בעיר שופט פדרלי חדש, אייזק פארקר, שהכריז בפומבי כי אין סמכות לחייב ילדים לשאת בחובות הוריהם. במוחה הצעיר הבינה שרה כי זהו המפתח היחיד להצלת אחותה.

עם אור ראשון היא צעדה לבדה לבית המשפט. הפקיד היחיד שנכח במקום הביט בה בתימהון כשהציגה את טענותיה. היא דיברה בשפה משפטית מובהקת שלמדה מספרי החוקים הישנים של אביה: הסבירה שהחוזה נחתם על ידי אדם שיכור, שהוא מהווה שעבוד בלתי חוקי של קטין, ושאינו תקף לפי חוקי העבודה של הטריטוריה. הפקיד, נרגש מתבונתה ומנחישותה, מיהר להעיר את השופט ממיטתו.

השופט פארקר קרא את המסמך, שאל את הילדה שאלות אחדות והתרשם מהאומץ ומהשכל הישר שעמדו מולו. הוא הוציא צו מניעה מיידי האוסר את העברת הילדה, והורה לזמן את בולוק ותומאס גארט לשימוע באותו אחר הצהריים. כשבולוק הגיע בצהריים לאסוף את אמה, ניצבה שרה מולו זקופה, אוחזת בידיה מסמך רשמי הנושא את חותמו של שופט פדרלי. הוא הבין מיד שאין לו ברירה – וצעד לאחור.

בשימוע באותו אחר הצהריים, השופט פארקר ביטל את החוזה, הכריז עליו כניסיון בלתי חוקי לסחור בקטין עבור עבודת כפייה, והזהיר את בולוק שכל ניסיון עתידי לגבות את ה"חוב" יוביל לאישומים פליליים. הוא גם הורה לתומאס גארט לוותר על כל הזכויות ההוריות לשתי הבנות, ומינה את שרה לאפוטרופוסית החוקית של אמה – צעד נדיר ותקדימי באותה תקופה.

אך בכך לא תמה פרשת חיי שרה. כעת הייתה אחראית על ילדה קטנה, חסרת בית וחסרת פרנסה. היא פנתה לנשות העסקים של דדווד, וביקשה לעבוד בכל עבודה קשה בתמורה למקלט. רק אלמנה אחת, מרתה בולוק, נענתה. במשך שלוש שנים עבדה שרה שש־עשרה שעות ביממה, חסכה כל פרוטה והשקיעה את כולה בלימודי אחותה.

בשנת 1880 פתחה שרה מכבסה משלה, העסיקה נשים במצוקה ושילמה להן שכר הוגן, שנתיים לאחר מכן כבר היתה בעלת בנין המכבסה. אמה, האחות הקטנה, למדה בבית ספר למורות והפכה למנהלת ומפקחת ראשונה במחוז. שרה עצמה מעולם לא נישאה. "כבר גידלתי ילד אחד", נהגה לומר, "וזה הספיק לי". היא העסיקה למעלה ממאה נשים במשך עשרות שנים, וסיפקה להם דיור, פרנסה ויציבות.

כשנפטרה שרה בשנת 1923, ההספד של אחותה סיכם הכול: "שרה הצילה את חיי בשלוש שעות, ואז הקדישה שלושים ושלוש שנים להוכיח שצדק ואמונה חזקים יותר מכל כוח".

 השופט פארקר, שהתפרסם בארה"ב כשופט תקיף ואקטיבי, התבטא על הסיפור: "צדק הוא לא רק להעניש את האשמים. לפעמים זה להעצים את המוכשר".