רבי חיים והגרף טישקביץ: כיצד זכתה ישיבת וולוז'ין לתורה וגדולה במקום אחד?

בשנת תקע"ב רעדה כל אירופה. נפוליאון, קיסר צרפת, פלש לרוסיה, ובכוונתו היה לכבוש את כל אירופה. נפוליאון הצליח להגיע עד מוסקבה, ולהפיל בה חללים רבים. עוני, מחסור ורעב היו מנת חלקם של אזרחי רוסיה באותו חורף. אך רבי חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין, לא יכל להרשות לעצמו להרים ידיים. צריך הוא לכלכל ולהאכיל את כל בחורי הישיבה, במתכונת המיוחדת שייסד הוא עצמו: לא אכילת "ימים" אצל בעלי בתים או שינה על ספסלי בית כנסת, אלא חדרי שינה נוחים וחדר אוכל ציבורי. כל זאת עולה ממון רב

ובכן, ישב רבי חיים עם תלמידיו והיו שקועים בסוגייה, כשמוחו עסוק גם בשאלה: מנין יהיה לי הלחם להאכיל את בחורי ביום המחר? והנה נכנס לבית המדרש יהודי לבוש מדי צבא. אחראי הוא על כלכלת הצבא באזור זה, אבל אין ברצונו לשאת עליו סכום כסף גדול, מפחד שיתנכלו לו, ובפרט שיהודי הוא. לכן מפקיד הוא את הכסף בידי ראש הישיבה, על מנת שיוחזר לו כשיבקש. שמח רבי חיים על החסד שעשה עמו הבורא, ושילם את כלכלת הישיבה לחודש קדימה.

זמן חלף, והאיש חזר לבקש את כספו, על מצחו של רבי חיים לא ניכרה אפילו עננה, והוא השיב: בעזרת ה', עד השקיעה יגיע הכסף. התלמידים ראו ותמהו, על סמך מה מבטיח רבי חיים כזאת? אך רבי חיים השיבם שהוא פועל כאן רק לשם שמים, ובטוח הוא שהכסף יגיע, כפי שכתב באגרת הישיבה המפורסמת ששלח לקהילות ישראל, "ובחסדי ה' הרועה אותי מעודי בהרווחה בו בטחתי ובו חסיתי שימציא לי ברווח על הספקת התלמידים כפי המצטרך". רבי חיים לא בנה רק על נדבות, והוא הקים מפעל אריגים שיפרנס את הישיבה, אם כי בהמשך הזמן גדלו הוצאות הישיבה, והוא הזדקק גם לעזרת נדיבים בישראל. כך או כך, לא חלפה שעה קלה, ואל הישיבה נכנס הגרף טישקביץ. מפני כבודו של הפריץ היה רבי חיים פונה אליו אפילו באמצע השיעור, שכן טישקביץ היה אדוני כל הנפה, ועל פיו ישק כל דבר.

טישקביץ בא כדי להפקיד בידי רבי חיים סכום עתק של כעשרת אלפים רובל, שכן מסיבות אישיות לא רצה להחזיק אצלו בארמון סכום שכזה. רבי חיים קיבל את הסכום בפשטות, הפריש ממנו את ההחזר למפקיד הקודם, והשתמש בשאר להוצאות הישיבה. כך חי רבי חיים מוולוז'ין במה שנדמה כניסים מוזמנים היטב.

אמנם גם עם הכרתו בחסדי שמים, ידע להכיר טובה גם לבני אדם שהתנדבו מממונם ומכוחם, ובמכתבו הוא כותב "לולי הגביר והשוע ר' יענקל לאסדינער לא היה לאל ידי להעמיד הישיבה הקדושה על מכונה כי הוא היה המחזיק את עמודי הישיבה", ומתוך הכרת טובה מצא לו רבי חיים חתן מופלג בן תורה, נכדו של רבי אברהם אחי הגר"א, ובעת סידור הקידושין פנה לחתן ואמר לו: "היזהר בכבוד אשתך, כי בת מלך היא!".

הגרף טישקביץ לא הגיע סתם כך לישיבת וולוז'ין להפקיד כספים אצל רבי חיים. הוא הכיר אותו במשך שנים כאדם חכם, והיה מתייעץ איתו בכל דבר, שמונים ואחד כפרים ושבע עשרה חוות חקלאיות היו בבעלותו, והם העלו לו מיסים במשך כל ימיהם. טישקביץ בנה גם את ביתו של הגר"ח מוולזי'ן שהיה קיים בעיירה עד מלחמת העולם השנייה, ונבנה מאותם לבנים שמהם נבנה ארמונו של הגרף. גם את האוהל על קברו של רבי חיים מוולוז'ין בנה טישקביץ, וסמל הנשר הפולני חקוק על אבני האוהל עד ימינו.

לפי אחת האגדות, כשביקר רבי חיים בביתו של טישקביץ, שמע על לידת בנו של הקיסר פאוול, ושמו ניקולאי. על כך הגיב רבי חיים בצער: "מקובלנו שכל שליט לגויים ששמו מתחיל בנ', עם ישראל יסבול ממנו נוראות, וכפי שדוד המלך רימז בתפילת אשרי, שבה דילג על האות נ', ובה נאמר 'נפלה לא תוסיף קום בת ישראל'. כך היה עם נמרוד, נבוכדנצאר, נבוזראדן, נירון וגם ניקולאי". הדברים התגשמו, למרבה הצער, בהמשך, בהיות ניקולאי צורר לישראל.

באותה השנה, בהמשך המלחמה, הגיע מפקד רוסי בכיר לבניין הישיבה, ודרש לפנות אותה. המבנה נראה לו גדול מספיק כדי לאכלס את חיל המצב המתגונן מול נפוליאון. רבי חיים לא נרתע, ושלף מולו את מכתבו של הגרף טישקביץ, מכתב שקיים עד ימינו בארכיונים: "בשם הוד מלכותו של כל צבאות הפקודים והאנשים לכל השייכים לצבא הגדול שבשדה. חייבים אתם לשמור על הרב הראשי של וולוז'ין רבי חיים איצקוביץ, על בית הספר שלו ועל מבנהו, מאכסון של חיילים מנזק ומלחץ, ולהגיש לו כל עזרה. אתם מוזהרים שאם יהיה מי שיעבור על צו זה ייענש העבריין בעונש כבד, לפי החוק הפלילי הצבאי".

כך זכה רבי חיים וזכתה ישיבת וולוז'ין לתורה וגדולה במקום אחד.