אמת או אגדה: מיהם העורבים של מצודת לונדון?

בלונדון ישנם אזרחים נכבדים ומורמים מעם, נצר לשושלת אצולה עתיקה וחשובה מאוד. חשובה כל כך, עד שהוקצה בשבילם תקציב שנתי מכובד. תמורת כרטיסי כניסה, הציבור מקבל את הזכות להציץ בהדר האצילי והמלכותי שלהם. ישנו עובד מדינה שכל תפקידו הוא לדאוג להם לתנאים הטובים ביותר, כדי שהוד אצילותם לא יאלצו לחוות חוויות קשות, חס וחלילה. האגדה מספרת שאם אותו שבט אצולה ייכחד – תיפול ממלכת בריטניה הגדולה והמהוללת.

תתפלאו – או שלא – אבל אותן בריות מעודנות לעולם לא מדברות בציבור. למרות הופעותיהן הרבות, הקהל מעולם לא זכה לשמוע מפיהן דברי חכמה. לא בגלל שהן מתביישות בקולן – חס וחלילה. להיפך, הן משמיעות אותו בכל הזדמנות. אלא מה? אותם אזרחים מכובדים אינם בני אדם – אלא עורבים.

הכירו את העורבים של מצודת לונדון – או כמו שקוראים להם בממלכה: Ravens of the Tower.
מדובר בכמה פרטים שחורים, גדולים ושחצנים מעט, שזוכים ליחס שחלק מבני האצולה יכולים רק לחלום עליו. לכל אחד מהם יש שם פרטי, תעודת טיפול אישית, תפריט מאוזן, בדיקות בריאות שגרתיות ואפילו תקציב שנתי על חשבון משלם המסים הבריטי – כן, גם כשהם מנקרים פחים.
לצידם מוצב שומר עורבים רשמי (Ravenmaster), חייל לשעבר בצבא המלכה, שכל תפקידו הוא לוודא שהם ישבעו, יטיילו, ינוחו ובעיקר – יישארו בתחום המצודה. כדי לעזור בזה, הכנפיים שלהם גזומות בעדינות, כי כל עורב שמחליט לעזוב עלול להביא, לפי האגדה, לקריסת הממלכה.

והבריטים? הם לוקחים את זה ברצינות תהומית. מבחינתם, מדובר בתפקיד ייצוגי רם דרג – כמעט דיפלומטי. כך, למשל, עורב בשם גורג'ס, שגילה נטיות עצמאיות ונהג "לא בהתאם לרוח המוסד" – נשלח לגלות במחוז וויילס המרוחק.

במהלך הבליץ, כשמטוסי הצבא הנאצי הפציצו את לונדון, רק שני עורבים שרדו במצודה. ראש הממשלה המיתולוגי, וינסטון צ'רצ'יל, הורה מיד בצו בהול ''לשקם את הפלוגה מיד'' – כי גם בזמן מלחמה עולמית, אסור שלממלכה לא יהיה ייצוג מלא של צוות העורבים המלכותי.

אבל רגע – מה מיוחד כל כך בעורבים האלה? למה דווקא הם, מכל בעלי החיים, זכו למעמד קדוש כמעט? ולמה הבריטים מוכנים להרים טלפון בהול לצבא – בגלל ציפור?

האגדה מספרת שכאשר צ'ארלס השני חזר לשלטון באנגליה אחרי מלחמות האזרחים, הוא קיבל אזהרה מסתורית: אם העורבים יעזבו את מצודת לונדון – תיפול הממלכה. עכשיו, צ'ארלס אולי לא היה חובב גדול של עופות, אבל הוא בהחלט לא היה מוכן לקחת סיכון. הוא הורה מיד לשכן שישה עורבים לפחות בתוך חומות המצודה – לא פחות ולא יותר – ליתר ביטחון. מאז ועד היום, ששת העורבים הפכו לערובה בלתי רשמית לקיום הממלכה. ראשי ממשלה באים והולכים, הבנקים קורסים מדי פעם, אפילו המלוכה כבר לא מה שהייתה – אבל העורבים? תמיד שם. יציבים, שקטים, ובעיקר – זמינים לתמונה עם תיירים.

האמת? אם נהיה כנים לרגע – אין ממש מקורות רציניים לאגדה הזו. לא מסמך היסטורי, לא תיעוד רשמי, אפילו לא מכתב נרגש מהמלך צ'ארלס השני שמזכיר את העורבים. הסיפור הזה, ככל הנראה, הוא המצאה מאוחרת יחסית, אולי מהמאה ה־19, אולי אפילו מהמאה ה־20 – תלוי את מי שואלים.

אבל זה בדיוק מה שיש לנו ללמוד ממנו. אנשים הרי לא צריכים אמת – הם צריכים טקס, מסורת להתלות בה וסיפור טוב. ומה אנושי יותר, ובעיקר בריטי, מלשמר מסורת שאין לה מקור, ולהתייחס אליה כמו לחוקה?

וכך העורבים ממשיכים לדדות להם בחצר האבן העתיקה, עטופים באהבת הציבור ובצלילי מצלמות תיירים, ומזכירים לכולנו שבפעם הבאה שמישהו שואל "למה אנחנו עושים את זה?", תמיד אפשר לענות: "כי ככה זה. וזה עובד". אבל תמיד אפשר גם לשאול את עצמנו בישא הרצינות, למה באמת אנחנו עושים את זה?