נרדפו על ידי הנאצים, ונאסר להתחתן איתם עד 1873: סיפורם של יהודי מיורקה

בחודש מאי שנת 1286 הגיע לשוק של מיורקה, אי ענק ממזרח ספרד, רב יהודי. הוא החל להוכיח את המוכרים הנוצרים כי הנצרות טעות היא, וככל שהם מאמינים בתורה, עליהם לקיים גם את מצוותיה. מולו נעמד סוחר נוצרי בשם איגנטו, וויכוח ענף התפתח ביניהם. הוויכוח ארך כמה ימים, ותועד על ידי הנוצרי. מובן שהתיעוד מציג את הנוצרי כמדבר דברי טעם, ואת היהודי כלא מוצא תשובות. אין לנו התיעוד האמיתי של הוויכוח, ולכן איננו יודעים מה באמת היה שם, אך יכולים אנו להבין מתוך התיאורים את מעמדה של הקהילה היהודית במיורקה.

כיום מיורקה הוא אי תיירותי ובו נופים מרהיבי עין, רכס הרים ייחודי וכאלף מערות. מתגוררים בו כשמונה מאות אלף איש, וכ-12 מיליון איש מגיעים אליו מדי שנה לצרכי תיירות. אך לפני כשמונה מאות שנה היתה האוכלוסייה במיורקה דלילה, ודווקא הקהילה היהודית התבלטה מאד במסחר ובמדעים. מלבד הקרטוגרף המפורסם יהודה קרשקש, חיו בה גדולי תורה כדוגמת רבי שמעון בן צמח, הרשב"ץ. הוא היה תלמידו של רבי אפרים וידאל, שהיה תלמידו של הר"ן, ועוד יהודים רבים וטובים.

בשנת קנ"א, 1391, מנתה קהילת מיורקה 1,200 נפש. בשנה זו התרחשו המאורעות המכונים גזירות קנ"א, שבעקבותיהם, ובעקבות מאורעות דמים נוספים, נאלצו כל יהודי מיורקה להמיר את דתם לנצרות. אך המרה זו היתה הצגה בעלמא, ולכן הנוצרים המקומיים שנאו את ה"נוצרים החדשים". בשלב מסוים הקהילה היהודית קיימה אורח חיים יהודי בצורה בולטת ממש, עד שעלתה עליהם זעמה של האינקוויזיציה. בשנת 1677, משרתת נוצרייה הלשינה על משפחה מקומית כי היא שומרת את מנהגי היהדות, ובעקבות האירוע ה"חמור" החלו שלוחי האינקוויזיציה במעקב אחרי הנוצרים החדשים של מיורקה. שנה לאחר מכן נעלם אחד מבני הקהילה, פדרו אונופרה קורטז. היהודים חששו כי הוא נעצר ע"י האינקוויזיציה, ואם ייחקר בעינויים יסגיר את כולם, ולכן יצאו במבצע בריחה מזורז מהעיר, אלא שהמבצע נכשל, והיהודים הבורחים נלכדו בידי האינקוויזיציה האכזרית.

בשנת 1691 קיימה האינקוויזיציה סדרה של משפטים שבהם הוכיחו כי יהודי מיורקה שומרים על יהדותם, ושלשים ושבעה יהודים עלו על המוקד. בראשם היה הרב רפאל וולס, רבה של פאלמה דה מיורקה. הצייר הספרדי המפורסם פרנסיסקו דה גויה הנציח את האירוע המחריד בציורו: "אוטו דה פה באולמות האינקוויזיציה".

היהודים הנותרים במיורקה התחילו להצניע, כמובן, את סממני היהדות, פן יבולע גם להם, ואילו הקהילה הנוצרית, מצידה, איבדה את האמון בנצרותם של היהודים לשעבר או אף בהווה, ולכן החליטו להתנזר מהם. יהודי מיורקה כונו "צ'ואטוס", מילה שפירושה "יהודונים", (אם כי יש סבורים שפירוש המילה הינו כינוי גנאי בוטה יותר). על המקומיים נאסר להתחתן או לבוא במגע עם הצ'ואטוס, וכך במשך למעלה משלש מאות שנים היו הצ'ואטוס קהילה סגורה ונפרדת.

האינקוויזיציה, מצידה, פעלה במיורקה כגוף המפקח על הצ'ואטוס, וכאשר כבשו הצרפתים, בתחילת המאה ה-19, את מיורקה, גילו להפתעתם את המצב המביש שבו אינקוויזיציה מפקחת על התושבים כמו בימי הביניים. עד שנת 1873 אסור היה לקבל את ילדי הצ'ואטוס לבתי ספר, והם הופלו בכל תחום. בשנת 1942 פנו הנאצים לבישוף של פלמה דה מיורקה וביקשו לקבל את רשימת השמות של הצ'ואטוס, כחלק מתהליך "טיהור הדם" שביקשו לקיים באירופה, אך הבישוף דחה פנייה זו. כיום חיים במיורקה כ-20,000 צ'ואטוס, היודעים כי הם קשורים ליהדות, ובחלקם מקיימים מנהגים מעורבים.

ב-1994 פרסם מיגל סגורה, עיתונאי מקומי עם טור בעיתון בעיר פלמה דה מיורקה, את סיפור הפיכתו לצ'ואטה גאה בספר "זיכרון צ'ואטה". בספר פרסם כי הוא צאצא למשפחת מומרים שעברה את משפט האינקוויזיציה במאה ה-17, וכי באי מיורקה החלה תופעת ניצור היהודים באינוס כבר בתחילת המאה ה-15, ולא בשלהי אותה העת כמו בשאר ספרד. עם יציאת הספר החלה, לדבריו, הכנסייה הקתולית במיורקה להתנכל לו. הכומר המקומי הכריז חרם על חנותה של אשתו, וגם צאצאי צ'ואטה נוספים שמתאמצים להסתיר את זהותם יצאו נגדו.

דמות מפורסמת אחרת מקהילת הצ'ואטה הוא השף טוני פינה. פינה סבל בילדותו מרדיפות על רקע היותו "צ'ואטוס", ודווקא בגלל זאת החליט לחזור ליהדות בגלוי ולהתגייר. בשנת 2013 הוא הודיע כי הוא חוזר ליהדות, ונקרא שמו פנחס.

בדיקות גנטיות מאשרות כי הצ'ואטוס הינם מזרע ישראל. חלק קטן מהם התגיירו לחומרא ועלו לישראל, והשאר מתגוררים במיורקה, ולעתים מראים לתיירים את שרידי מורשתם המפוארת והעצובה.