ליאופולד פון מילדנשטיין: סיפורו של הנאצי ה"ציוני"

ליאופולד פון מילדנשטיין היה דמות המגלמת פרדוקס היסטורי בלתי נתפס: קצין אס אס נאצי, מראשוני הפעילים במדיניות האנטישמית של הרייך, שבשנות השלושים המוקדמות קידם דווקא את הרעיון הציוני – לא מתוך אהבת ישראל, אלא מתוך תקווה שציונות חזקה תסייע להפוך את גרמניה ל"נקייה מיהודים". השילוב הזה, בין אידיאולוג נאצי לבין תומך בהגירה יהודית לארץ ישראל, הפך אותו בדיעבד לסמל טעון של רגע היסטורי מוזר ומצמרר כאחד.

מילדנשטיין נולד בשנת 1902 בפראג, אז חלק מאוסטרו־הונגריה, למשפחה קתולית מן האצולה הנמוכה. הוא הוכשר כמהנדס, אך משכה אותו הפוליטיקה הרדיקלית של ימי רפובליקת ויימאר. ב־1929 הצטרף למפלגה הנאצית, וב־1932 היה מהאוסטרים הראשונים שהצטרפו לאס אס. כבר אז גילה עניין יוצא דופן בשאלת היהודים, ובמה שהגדירו בני דורו "הבעיה היהודית".

דווקא מתוך האנטישמיות שלו, הוא החל לראות בציונות כלי שימושי. בשונה מאנטישמים שחלמו על גירוש אלים או מחנות ריכוז, מילדנשטיין האמין שבניית בית לאומי יהודי בפלשתינה הבריטית יכולה לספק "פתרון" מסודר יותר: עידוד הגירה המונית שתפנה את גרמניה מיהודים. כדי להבין את התנועה הציונית מבפנים הוא השתתף בכנסים ציוניים, הקשיב לנציגים יהודים וניסה לפענח כיצד אפשר לרתום את השאיפה הלאומית היהודית למטרות הרייך.

ב־1933 הפך הרעיון הזה למסע ממשי. מילדנשטיין יצא למסע של כמה חודשים לארץ ישראל המנדטורית ביחד עם השופט היהודי קורט תוכלר ורעיותיהם. הארבעה נסעו ברחבי הארץ, ביקרו בקיבוצים, בשכונות יהודיות ובאתרי התיישבות חדשים, וצפו מקרוב כיצד הציונות הופכת רעיון מופשט לעובדות בשטח. את רשמיו פרסם בהמשך בסדרת כתבות בעיתון הנאצי "דער אנגריף", תחת הכותרת "נאצי נוסע לפלשתינה" – סדרה שהציגה לקוראי גרמניה תמונה מפתיעה: יהודים חרוצים, בוני משקים, מייבשי ביצות, ומפעל לאומי שנראה בעיניו כמופת לניתוב "האנרגיה היהודית" הרחק מגרמניה.

לרגל סדרת הכתבות הזו הונפקה אפילו מדליה מיוחדת למנויי העיתון, שעל צד אחד שלה הופיעה צלב הקרס, ועל הצד השני מגן דוד – סמל גרפי חד לפגישה הקצרה בין הנאציזם המוקדם לבין הפרגמטיקה הציונית של שנות השלושים. המדליה הזו, שנשמרה עד היום במוזיאונים ובאוספים פרטיים, הפכה לאחד העדויות המוחשיות לשיתוף הפעולה הזמני בין גורמים נאציים מסוימים לבין הנהגה ציונית ששאפה להציל יהודים באמצעות עלייה.

מילדנשטיין עצמו התקדם בינתיים במנגנון הביטחוני הנאצי. ב־1934, לאחר מזכר פנימי שהמליץ לאמץ כקווי יסוד את עקרון ההגירה הכוללת של יהודי גרמניה, הובא לעבוד תחת ריינהרד היידריך, והפך לאיש המפתח במדור היהודי של שירות הביטחון (SD). לשיטתו, יש "לרתום" את הארגונים הציוניים כדי לעודד כמה שיותר יהודים להגר מגרמניה – רצוי לפלשתינה, אך גם ליעדים אחרים. ההקשר הרחב כלל גם את הסכם ההעברה הידוע, שאפשר ליהודים להעביר חלק מנכסיהם לגרמניה דרך רכישת סחורות שיובאו לארץ ישראל.

היחס הזה, שנדמה היום אבסורדי – נאצי שמקדם, כביכול, את הציונות – היה תמיד חד־צדדי. עבור מילדנשטיין, הציונות לא הייתה תנועה לשחרור העם היהודי, אלא "פתרון טכני" להסרתו מהמרחב הגרמני. הדימוי שצייר בכתבותיו אף שירת את התעמולה: יהודים אולי יכולים להצטיין כחלק מקולקטיב חקלאי הרחק מאירופה, אבל בעיניו לא היה להם מקום כאזרחים שווי זכויות בגרמניה. התפיסה הזו עתידה הייתה לפנות את מקומה, תוך שנים ספורות, למדיניות הרבה יותר קיצונית ורצחנית.

בסוף שנות השלושים ירד כוכבו במנגנון הממשלה הנאצית. ב־1936 הוחלף בתפקידו על ידי אדולף אייכמן, שייקח את "הטיפול בבעיה היהודית" לכיוון אחר לחלוטין – מארגון הגירה כפויה אל תכנון ההשמדה. מילדנשטיין הועבר בהמשך למשרד התעמולה של גבלס ועסק בכתיבה ויחסי ציבור, רחוק יותר מהחזית הביטחונית, אך עדיין בלב המערכת הנאצית.  

אחרי המלחמה הצליח מילדנשטיין, כמו נאצים רבים מדרג הביניים, להשתלב מחדש בחברה הגרמנית המערבית. הוא הצטרף למפלגת העם החופשית (FDP), נבחר לוועדת העיתונות של המפלגה ופעל כעיתונאי ואיש יחסי ציבור. באמצע שנות החמישים נסע לארצות הברית במסגרת ויזת מבקרים, וב־1956 עבר למצרים, שם הועסק בתחנת הרדיו "קול הערבים" של משטר נאצר. מאוחר יותר טען שהיה קשור לסוכנות הביון האמריקאית CIA ודרש חסינות, טענה שמעולם לא אושרה או הוכחשה. בשנות השישים שב לגרמניה, עבד כעיתונאי ופרסם אפילו ספר תמים לכאורה על קוקטיילים, ומת ב־1968 הרחק מאימת הדין על מעשיו בתקופת הרייך.  

הכינוי "הנאצי הציוני" שמודבק לו כיום משקף לא מעט את הדוחה והמבלבל בסיפורו. מצד אחד, הוא אכן היה אחד הבכירים הנאצים המעטים שכתבו בגלוי בזכות הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ואף עודדו אותה הלכה למעשה. מצד שני, תמיכתו הייתה נגועה מראשיתה במטרה צינית ומצמררת: לאפשר לפרויקט האנטישמי של הרייך "פתרון" מסודר יותר, שיגרום ליהודים לעזוב מרצון־למחצה את גרמניה.

הפרק הקצר הזה, שבו צלב הקרס ומגן דוד הופיעו יחד על אותה מדליה, מדגיש עד כמה ההיסטוריה של שנות השלושים הייתה מורכבת ומטלטלת. שיתופי פעולה נקודתיים בין תנועה ציונית שנאבקה להציל חיים לבין משטר שניסה להיפטר מיהודיו, הולידו מצבים כמו זה של ליאופולד פון מילדנשטיין – אדם שבאופן פרדוקסלי יכול היה לשבח את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ביום אחד, ולהמשיך לשרת בנאמנות משטר שהוביל בתוך שנים ספורות להשמדת שישה מיליון יהודים.