על מה ולמה? הקרב על איסוף הכספים

השנה 1836, תקצ"ו. המקום: אמסטרדם, בית הכנסת הספרדי. חכם נתן עמרם עמד לשאת את הנאום עבורו נסע במשך חודשים יבשות וימים. בנאום הוא עמד לתאר את המצב הנורא של קהילת חברון. בעקבות מרד הפלאחים התמוטטה קהילת חברון כמעט לחלוטין. הפלאחים שהתמרדו כנגד המושל פאשה עלי התבצרו בעיר חברון. צבאו של פאשה עלי שהגיע ממצרים צר על העיר במשך זמן רב. כאשר נפלו מגיני העיר, הפולשים ביצעו טבח מחריד, ולא הבדילו בין יהודים לפלאחים ערבים. רבים מבני הקהילה נהרגו, וגם הנשארים – רכושם נבזז וירד לטמיון. חכם נתן עמרם, שהיה רבה של אלכסנדריה בעבר, נבחר כשליח דרבנן לכתת את רגליו בארצות הגולה, כדי להשיג מזון, מחסה ומחיה לשארית הפליטה של יהודי חברון. חכם נתן עמרם נסע לאירופה. באותם ימים קהילת אמסטרדם היתה מוקד מרכזי וחשוב של יהודי אירופה, ובה התעתד חכם נתן להשיג כסף רב לצורכי בני קהילתו האומללים.

לכן מה רבה היתה תדהמתו, כאשר שמש בית הכנסת הודיע לו כי אין רשות לדבר על ענייני איסוף כספים בבית הכנסת של אמסטרדם. חכם נתן עמרם נדהם. היתכן? מדוע ולמה? וכי אין יהודי אמסטרדם מעוניינים במצוות הצדקה? לא אכפת להם מסבלם של אחיהם? "כך החליט רבי צבי להרן", השיב השמש קצרות, בנימה הרומזת כי החלטות של רבי צבי להרן אינן עשויות להשתנות.

רבי צבי להרן היה איש רב פעלים, בן למשפחת להרן, משפחה של בנקאים עשירים מגרמניה. הוא הקים את "ארגון הפקידים והאמרכלים" באמסטרדם, ארגון שאסף סכומי כסף עצומים למען תושבי ארץ ישראל. אך כגודל חסדיו – גם גודל תקיפותו. הוא פרש מבית הכנסת המקומי, שכן על פי דעתו היו צריכים להנהיג מנהגים אחרים, והקים מניין עצמאי בביתו. בשנת 1817 הוא פרש מעסקי הבנקאות, והקדיש את כל כולו לדאגה ליושבי ארץ ישראל. הוא כתב אלפי מכתבים לגופים שונים בכל רחבי אירופה והממלכה העות'מנית, כולם בהקשר של דאגה ועזרה לתושבי הארץ היהודים ולזכויותיהם. לפני כל העברה של סכום כסף הוא דרש דו"ח מדויק. הוא ידע על כל המתרחש בכל חצר בירושלים לפרטי פרטים – אף שמעולם לא ביקר בארץ ישראל.

מטרתו המוצהרת של רבי צבי להרן היתה הבאת הגאולה. הוא האמין, כמו רבים אחרים, בעקבות רמזים בספר הזוהר הקדוש, כי בשנת ת"ר, 1840, תבוא הגאולה, והוא רצה שעם ישראל יהיה מוכן אליה, ושכמה שיותר לומדי תורה יהיו בירושלים. הוא התנגד לכל יוזמה מלבד לימוד תורה, אפילו להקמת בית חולים בירושלים. וכך הוא כותב במכתבו: "ומה שנותנים לבעלי מלאכות הוא בוודאי דבר שאין לו שחר, בעל מלאכה ילך למדינה בחו"ל, שירוויח שם פרנסתו. ותחלת ייסוד הקופות לא"י לא היה כי אם לשם לומדי תורה... כל עוד רוחי בי לא יעלה רופא לירושלים ולא יבוא בה מורה לשונות". כל עוד להרן שלט בוועד הפקידים, לא נכנסה מטבע אחת עבור אנשי מלאכה, רק עבור לומדי תורה.

כיוון שהיה בקי בפרטי פרטים בקורה ובמתרחש ביישוב, חישב להרן את כל הוצאות היישוב היהודי כדרך שמחשבים הוצאות של עסק בנקאי, ולפי חישוב זה קבע את מספר העולים. לטענתו, מי שעולה מעבר למכסה שלהרן מאשר הינו רודף, שכן פרנסתו תהיה על חשבון אחרים. מאותה סיבה לא אישר לאף אחד לאסוף כסף עבור אנשי ארץ ישראל, שכן הכסף צריך להיות מדווח ומחושב בצורה שהוא קובע, ולא בשום צורה אחרת.

חכם נתן עמרם עמד נדהם, ועוד יותר נדהם מכך שכל חכמי אמסטרדם שיתפו פעולה עם גישתו, ולא ההינו להתווכח עם רבי צבי להרן, שבעצמו היה גם תלמיד חכם וקנאי. חכם נתן, שהיה מחבר דגול, וספרים רבים כתב, לא התעצל, וכדרכה של תורה כתב ספר שלם להסביר מדוע רבי צבי להרן טועה. שם הספר הוא "איגרת האמונה והתפארת", שם ביאר כי תפארת היא לחכמי חו"ל לתת צדקה לעניי חברון, גם אם אינם תחת פיקוחו של רבי צבי להרן.

הוויכוח עשה לו כנפיים, וחכמים שונים חיוו את דעתם, אך את עמדתו של מנהל אגודת הפקידים והאמרכלים לא ניתן היה לשנות. כמה שנים חלפו משנת 1840, ולמרבה הצער המשיח לא הגיע. רבי צבי להרן לא הצליח להסתדר עם ריבוי הדעות והגישות ששררו בארץ. הוא הרגיש שארץ ישראל יוצאת משליטת ידיו, והוא לא עמד בכך. הוא קיבל שבץ מוחי ונפטר כעבור זמן מה. עם פטירתו הותרה הרצועה, וכספים לעניי ארץ ישראל זרמו בצורות שונות ובצינורות שונים. סר משה מונטיפיורי החל אז את תמיכתו הגדולה באנשי ארץ ישראל. חכם נתן עמרם האריך ימים כרבה של אלכסנדריה עוד שלושים שנה, ובהן זכה לגייס הון רב למען עניי ארץ ישראל.