תעלומת הספריות העתיקות: האש שהצילה מיליוני ספרים, והשריפה שמעולם לא הייתה

לפני כמאתיים שנה, עם תחילת המחקר הארכיאולוגי, התייחסו חוקרים אירופאיים בבוז לסיפורי העולם העתיק על ספריות ענק. "מדובר בגוזמאות", כתבו חוקרים. הרי לפני 4000 שנה לא ידעו בכלל לכתוב, ברור שלא היו ספריות ענק כפי שסופר, וודאי לא של מאות אלפי ספרים. אבל עם התקדמות החפירות, התגלו אכן ספריות ענק, בנות אלפי שנים, ובהן מאות אלפי ספרים. ואז נשאלה השאלה, מה עלה בגורלן של אותן ספריות, ושל כל הידע הטמון בהן?

חלק מן הספריות העתיקות אכן חרבו, אבל היתה ספרייה אחת ששרדה דווקא מתוך הניסיון להשמיד אותה: בלב האימפריה הנאו־אשורית האכזרית, במאה ה־7 לפני הספירה, בנינוה, בירת אשור, הקים המלך אשורבניפל ספרייה מלכותית ענקית. שליט שהצטייר כלפי חוץ כלוחם נוקשה, התגלה מאחורי הקלעים כאספן אובססיבי של טקסטים. הוא ידע לקרוא ולכתוב – לא דבר מובן מאליו למלך באותה תקופה – ושלח סופרים ולבלרים לכל קצות הממלכה כדי להעתיק כל יצירה חשובה, במיוחד טקסטים בבליים עתיקים.

התוצאה הייתה ארכיון מרשים: יותר מ־30 אלף לוחות חרס בכתב יתדות – תערובת של טקסטים דתיים, חוזים, מסמכים מנהליים, דוחות מודיעין, ספרות חכמה, אסטרונומיה, רפואה וגם יצירות ספרות, ובראשן הגרסה השלמה ביותר של "עלילות גלגמש". שרידי הספרייה הזו נחשפו על ידי ארכיאולוגים בחורבות נינוה לפני כמאה שנים. לפני גילוי הספרייה הזו, רוב מה שידענו על אשור נשען על מקורות חיצוניים; לפתע דיברה הציוויליזציה הזאת בקולה שלה.

ואז הגיע האסון. בשנת 612 לפנה"ס חרבה נינוה בידי קואליציה בבלית־מידית. הארמונות עלו באש, הממלכה קרסה – אבל כאן נכנס לפעולה הפרדוקס הגדול: האש, שאמורה הייתה להשמיד את הידע, דווקא הצילה אותו. לוחות החרס הרכים נצרפו באש והפכו לקרמיקה קשה ועמידה, כמו כלי חרס בתנור. קירות שהתמוטטו כיסו אותם בשכבות עפר, ושמרו עליהם אלפי שנים – עד שהארכיאולוגים במאה ה־19 חשפו "חדרים מלאים לוחות עד גובה הקרסול". האימפריה נעלמה, אבל בחירתו של אשורבניפל בחרס – חומר פשוט ועמיד – הבטיחה שהספרייה שלו תשרוד.

(אילוסטרציה)

כמה מאות שנים אחר כך, בעולם ההלניסטי, התפקיד של הספריות השתנה. אם בנינוה הספרייה הייתה כלי שלטוני פנימי, הרי שבתקופת יורשי אלכסנדר מוקדון הפכה הספרייה לנשק במאבק יוקרה בינלאומי. אלכסנדריה, בירת בית תלמי, הקימה סביב 295 לפנה"ס את הספרייה הגדולה שלה – פרויקט אדיר ממדים שנועד לרכז "את כל הספרים בעולם" תחת קורת גג אחת, ולהפוך את העיר למרכז הידע של העולם היווני.

הידע הושג גם באמצעים אגרסיביים באמצעות הפקעת מגילות מאוניות בנמל, רכישת אוספים שלמים, העתקת כתבי יד נדירים ושליחים שחרשו את הים התיכון – מילאה אלכסנדריה את אולמות הספריה באלפי ועשרות אלפי מגילות פפירוס. החזון היה אוניברסלי: לא ארכיון של שלטון, אלא מרכז ידע כלל־עולמי. הספרייה הגדולה באלכסנדריה הכילה כמיליון ספרים, מה עלה בסופה?

שליטה בידע מושכת גם תחרות. בעיר פרגמון שבאסיה הקטנה צמחה יריבה לספריית אלכסנדריה: שושלת אטאלוס הקימה שם ספרייה מתחרה, שגייסה מלומדים בכירים ונאבקה על אותם כתבי יד. הקרב על היוקרה הגיע עד כדי אמברגו: מלך מצרים, ששלט בייצור הפפירוס, עצר לפי המסורת את היצוא לפרגמון. בתגובה, אנשי פרגמון שכללו חומר כתיבה אחר – עורות מעובדים – ופיתחו את מה שיכונה "קלף פרגמון". כך הפכה "מלחמת הספרים" המקומית לדחיפה טכנולוגית שתשפיע על הדורות הבאים: הקלף, עמיד בהרבה מהפפירוס, יהיה כלי מרכזי בהישרדותם של טקסטים קדומים.

ואז מגיעה שאלת השאלות: מה בעצם קרה לספריית אלכסנדריה עצמה? המיתוס הפופולרי מספר על שריפה אחת אדירה שהשמידה הכול, אולי בתקופת יוליוס קיסר. אבל המחקר ההיסטורי מצייר תמונה אחרת: דעיכה ארוכה, איטית, כמעט אפורה. כן, היו שריפות – כולל זו בנמל אלכסנדריה במאה הראשונה לפני הספירה – אבל הספרייה המשיכה להתקיים גם אחריהן. המכה הקשה הראשונה הייתה דווקא "בריחת מוחות": רדיפות פוליטיות וגירוש מלומדים מהעיר פגעו בלב החי של המוסד. בלי חוקרים, בלי תחזוקה ובלי תקצוב יציב, המדפים התמלאו אבק.

בהמשך, תחת שלטון רומי ובתקופה הנוצרית, השתנו סדרי העדיפויות. המוסדות ההלניסטיים הישנים איבדו תמיכה, ספריות־בת אחרות קמו, וחלק מהאוספים כנראה הועברו אליהן, כמו לספרייה בסרפאום – מקדש סרפיס. כאשר המקדש הוחרב בסוף המאה הרביעית במסגרת המאבק בפולחן הפגאני, נעלמו גם עקבותיה של אחת הספריות החשובות בעיר. אלכסנדריה לא עלתה בלהבה אחת גדולה; היא דעכה בשקט, בחדרים שלאט־לאט התרוקנו.

ועדיין, הסיפור אינו סיפור של אובדן מוחלט. הידע לא נעלם עם האבנים. חלקו שרד במנזרים ביזנטיים, שם נזירים העתיקו בעקשנות כתבי יד יווניים לקודקסים של קלף; חלקו הועבר ופותח מחדש בבגדאד, בתור הזהב האסלאמי, דרך מפעל תרגום ענק מיוונית לערבית. משם, במסלול עוקף, הוא חזר לאירופה והזין את הרנסאנס.

סיפורה של הספרייה בנינוה, התחרות בין אלכסנדריה לפרגמון והגסיסה הארוכה של מרכז הידע המפורסם בעולם העתיק – כל אלה מובילים למסקנה אחת, מפוכחת אך מעודדת: מבנים יכולים ליפול, מדפים יכולים להישרף, אבל רעיונות כמעט אף פעם לא נעלמים בבת אחת. כל עוד יש בני אדם שמעתיקים, מתרגמים, מלמדים ומתעניינים – הידע מוצא לו דרך לעבור דור ועוד דור, לפעמים במסלולים מפתיעים מאוד.