ג'רי מוק: סיפורה של האישה שעפה

ב־19 במרץ 1964, בשדה התעופה בפורט קולומבוס, אוהיו, עמד מטוס קטן בן 11 שנה – ססנה 180 לבן־אדום, עמוס מיכלי דלק במקום מושבי נוסעים. על חרטומו נכתב השם "Spirit of Columbus", וברישומי המינהל האווירי הוא הופיע כ־N1538C. לידו ניצבה טייסת נמוכת קומה, אם לשלושה, שלבשה חליפה פשוטה ולא נראתה כמו "גיבורת תעופה" מהסרטים. שמה: ג’רי מוק. באותו בוקר היא המריאה למסע של 23 אלף מייל – מסע שיהפוך אותה לאישה הראשונה שטסה לבדה סביב העולם.  

מוק, שנולדה בניוארק, אוהיו, ב־1925, התאהבה בשמיים עוד בילדותה. בגיל שבע זכתה לטוס עם אביה בקוקפיט של מטוס נוסעים ישן, ומאז ידעה ששם, מעל העננים, היא מרגישה בבית. היא למדה הנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטת אוהיו סטייט, אך הפסיקה את לימודיה כדי להינשא לרסל מוק ולהקים משפחה. שנים אחר כך, בין הכנת כריכים לילדים וכביסה, חזרה לחלום הישן – הוציאה רישיון טיס, צברה שעות באוויר והחלה לפזול למפות העולם. חלומה לא היה להיות "עקרת בית טובה יותר", אלא לראות את כל הגלובוס מלמעלה.

בשנות השישים, כשהשם אמיליה ארהארט עדיין מרחף כרוח רפאים מעל כל טייסת, כמעט אף אחת לא העזה לחלום על הקפה שלמה של הכדור. ג'רי מוק לא רק העזה – היא הציעה זאת ככה, כמעט כבדיחה, בשיחה עם בעלה. הוא זרק: "אם את כל כך אוהבת לטוס, למה שלא תטיילי סביב העולם?". היא לקחה את המשפט ברצינות. בתוך חודשים תוכננו נתיבים, שורטטו מפות, נבחרו שדות תעופה, מולאו טפסי רישיונות בינלאומיים והססנה הותאמה למשימה: מצפן תעופתי מתקדם, שני מכשירי כיוון רדיו, מערכת קשר ארוכת טווח ומכלי דלק גדולים שהתפרשו בכל תא הנוסעים.

מוק המריאה מקולומבוס בגיל 38, עם שבע שנות טיסה בלבד וכ־750 שעות ניסיון. זו לא הייתה טייסת ניסוי צבאית, אלא "עקרת הבית המעופפת", כפי שהתקשורת אהבה לכנות אותה. אך מהרגע שעזבה את מסלול ההמראה, החיים הפשוטים נותרו מאחור. הטיסה לקחה אותה מזרחה – לברמודה, האיים האזוריים, מרוקו, אלג’יריה, לוב, מצרים, לאחר מכן אל המזרח התיכון, פקיסטן, הודו, תאילנד, הונג קונג, גואם, הוואי וחזרה לארצות הברית. 21 תחנות ביניים, 29 ימים, 11 שעות ו־59 דקות של שמיים, רעשי מנוע, בדידות והחלטות בשבריר שנייה.

המסע היה הרפתקה מתמשכת. מעל מדבר סהרה היא חוותה סערות חול ותנאי ראות אפסיים, כשקו האופק נעלם והמצפן הוא החבר היחיד. בטיסה מטריפולי לקהיר נחתה בטעות בבסיס צבאי מצרי סודי. כשהמטוס התגלגל על המסלול, שלושה טנדרים צבאיים שעטו לעברה, חיילים חמושים קפצו מתוכם והקיפו את המטוס. הם ציפו לטייס צבאי גבר – וגילו אישה אמריקאית קטנה בססנה חד־מנועית. דקות של אי־בהירות מתוחה הסתיימו בחיוך, בכוס תה ובטלפון לשדה האזרחי, אך השניות שבהן כיוונו אליה רובים נשארו חקוקות בזיכרונה.  

בפעם אחרת, בגובה רב מעל האוקיינוס, הריחה מוק ריח חריכה חד. היא גילתה חוט חשמל בוער מתחת ללוח המחוונים – טעות קטנה בחיווט שעלולה הייתה להצית מטוס עמוס דלק באמצע הים. בקור רוח כמעט קר, היא כיבתה מערכות, חתכה את הקצר המאיים והמשיכה הלאה, לבד, כשנחשולי אוויר מטלטלים את המטוס והאופק נעלם בתוך עננים. "לא פחדתי", אמרה שנים אחר כך בראיונות, "פשוט לא היה זמן לפחד".

במקביל למסע שלה, המריאה טייסת אחרת, ג’ואן מריאם סמית, בניסיון להקיף את העולם במסלול של אמיליה ארהארט. העיתונים הפכו את הסיפור ל"מרוץ שמיימי", עקבו אחרי שתיהן במפות מודפסות והמריצו כותרות: מי תהיה הראשונה? מוק עצמה, כך טענה, לא ראתה בכך תחרות, אלא הגשמת חלום אישי. אבל כשחצתה את האוקיינוס השקט ונחתה בהונולולו, כבר היה ברור: היא מקדימה.

ב־17 באפריל 1964, כמעט חודש לאחר ההמראה, חזרה הססנה "Spirit of Columbus" לאותו מסלול באוהיו שממנו המריאה. אלפי אנשים צבאו על הגדרות, תזמורת ניגנה, נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון שלח ברכת כבוד, וג’רי מוק עלתה מתוך המטוס בחיוך עייף ומבולבל מעט – אישה נמוכה, פשוטה למראה, שהפכה באותו רגע לאגדה תעופתית. היא רשמה שורה של שיאים רשמיים, קיבלה מדליות בינלאומיות והוכתרה רשמית כאישה הראשונה שהקיפה לבדה את העולם במטוס, ועוד חד־מנועי.

אבל אולי גדולתה האמיתית של ג’רי מוק אינה רק במספרים ובשיאים, אלא במסר השקט שיצא מהמסלול באוהיו אל העולם. היא הראתה שהרפתקה עולמית יכולה לצמוח מחדר מגורים בפרוור שקט, שחלומות ילדות על מטוסים יכולים להמתין שנים – ואז לפרוץ לשמיים בגיל 38, בין משמרת למטבח. המסע שלה, שצמח מבין מחבתות ומפות, הפך לסיפור על אומץ, התמדה וסקרנות בלתי נלאית – ועל אישה אחת שלא נתנה לגובה שלה או למוסכמות התקופה להחליט עד איפה היא תעוף.