שש מאות שנה מתחת למים: כך התגלתה העיר האבודה

בבוקר קפוא אחד על גדות אגם איסיק־קול בקירגיזסטן, על רקע פסגות מושלגות של רכס הטיין־שאן, צוללנים אחדים נעלמים במים הכחולים והצלולים. על פני השטח – שקט אלפיני כמעט מושלם. מתחת לפני המים – עיר שלמה מופיעה לעין האדם, אחרי שש מאות שנה של שתיקה.

ארכיאולוגים מהאקדמיה הרוסית למדעים, יחד עם עמיתיהם הקירגיזים, הודיעו לאחרונה כי הצליחו לזהות יישוב ימי שלם השקוע במים הרדודים בצפון־מערב האגם, באזור המכונה טורו־אייגיר. שבועות של צלילה, מיפוי סונאר והסרת משקעי בוץ חשפו בהדרגה קירות לבנים, קורות עץ, כלי חרס, אבני ריחיים בגודל טחנה ושרידי מבנים ציבוריים – כולם מונחים בעומק צנוע של מטר עד ארבעה מטרים מתחת לפני המים.

האגם עצמו, אחד הגדולים והעמוקים בעולם, הוא גוף מים מלוחים ונטול מוצא טבעי, בעומק מירבי של כ־700 מטר. דווקא המדף הרדוד הסמוך לחוף, שעליו נבנתה העיר, הפך לגנזך ארכיאולוגי נדיר: המים הקרים והמלוחים, יחד עם שכבת סחף דקה, שימרו קורות עץ ומבנים בצורה טובה בהרבה ממה שציפו החוקרים.

ככל שהצוללנים התקדמו, התמונה התבהרה: זו לא הייתה עיירה זנוחה בקצה המדבר, אלא מרכז סחר ער על אחד מנתיבי המשנה החשובים של דרך המשי. בין סין למזרח התיכון, בין שיירות משי, תבלינים ומתכות, העיר השקועה הזאת הייתה תחנת מעבר שבה נפגשו סוחרים, שפות ותרבויות. שרידי טחנות הדגן, רצפים של קירות, ומבנים מרובי חדרים מרמזים על אזור תעשייתי ומסחרי – אולי מחסנים לסחורות, אולי בתי מלאכה ובתי מרחץ, ואולי אף מסגד או מוסד לימודי מקומי.

(אילוסטרציה)

באחד האזורים גילו החוקרים בית קברות מוסלמי מהמאה ה־13–14: השלדים הונחו כך שראשיהם פונים לכיוון קבוע, ומתחת לשכבה זו נחשף בית קברות קדום יותר. השילוב בין בתי הקברות לבין המבנים הציבוריים משרטט תמונה של קהילה מבוססת, שחיה כאן מאות שנים – מהתקופה שבה שלטו באזור שושלת הקרח’נידים התורכית, ועד ההשתלבות המאוחרת יותר במסגרת המדינה המונגולית של אורדת הזהב.

ואז הגיעה הטרגדיה. מנהל המשלחת, ולרי קולצ’נקו, מעריך כי העיר נעלמה במאה ה־15 בעקבות רעידת אדמה אדירה, "טרגדיה נוראה בהיקפה, הדומה לאסון בפומפיי", כהגדרתו. שבר גיאולוגי לאורך קו החוף גרם לקריסת חלקים מהעיר אל תוך המים ולהעלאת מפלס האגם. ייתכן שרוב התושבים כבר נטשו את המקום קודם לכן, אך האירוע הסופי מחק את מה שנותר ושלח את העיר כולה לשכבת שכחה עבה של בוץ ומים קפואים.

הגילוי אינו רק דרמה מקומית, אלא חלק מפאזל רחב בהרבה. בשנים האחרונות מנסים החוקרים להבין כמה מרכזי הייתה רשת היישובים סביב איסיק־קול במפת המסחר של מרכז אסיה. הממצאים החדשים מחזקים את הטענה שהאזור שימש כצומת מסחר אזורי משמעותי, אולי אפילו כזה שהוזכר במקורות סיניים המתארים תחנות מסחר ומבצרים בדרך המובילה מערבה. אם יצליחו החוקרים לחבר בין המקורות הכתובים לבין מה שעולה מן הקרקעית, יכול להיות שניאלץ לצייר מחדש חלק ממפת דרך המשי בספרי ההיסטוריה.

עבור הארכיאולוגים, כל צלילה בטורו־אייגיר היא כמו כניסה לעיר קפואה בזמן: שביל אבנים שנחתך באמצע, קיר לבנים שרוף, אבן ריחיים שנשארה במקום שבו הפסיקה להסתובב לפני מאות שנים. במקום שחולף מתחת לשכבות עבות של בוץ, פתאום חוזרת האנושיות: מי טחן פה קמח? מי קבר כאן את מתיו? מי הביט אל ההרים וחשב שהוא חי בעיר שתתקיים לנצח?

אך יש כאן גם סיפור אקטואלי מאוד: שינויי אקלים, רעידות אדמה ותנודות גאולוגיות – כל אלה מעצבים את מפת היישובים גם היום, בדיוק כפי שעשו לפני 600 שנה. איסיק־קול, "הפנינה הכחולה" כפי שהוא מכונה בכתבות תיירות, מציג עכשיו פנים אחרות: לא רק אגם מרהיב מוקף פסגות, אלא מצבה שקטה לעיר שנעלמה בין גל אחד למשנהו.

בינתיים, הצוותים מתכננים להרחיב את החפירה. חישה מרחוק מצביעה על יסודות נוספים שמתחת לסחף, ויש אפילו השערה על תעלה תת־קרקעית שחיברה בין חלקים עמוקים יותר של האגם לבין אזור העיר. כל סנטימטר נוסף שנחשף יכול לספר מה בדיוק קרה כאן – איך נראתה העיר בשיא פריחתה, ואיך בדיוק צללו הבניינים שלה לתוך המים.

בסופו של דבר, מתברר שלא צריך את אטלנטיס כדי להתרגש מעיר שנעלמה. מספיק אגם אחד בקירגיזסטן, כמה צוללנים עקשנים וסבלנות אינסופית להסיר שכבה אחר שכבה של בוץ. שם, בין לוחות הלבנים השרופים וקורות העץ המשומרות, מסתתרת תשובה פשוטה לשאלה גדולה: גם ערים שנראות לנו נצחיות, ההיסטוריה יכולה להרים גל אחד גדול – ולמחוק אותן מן המפה. רק הארכיאולוגים, מאות שנים אחר כך, מחזירים אותן לסיפור.