ניצול ושמו אל על: מתוך כל נוסעי המטוס, רק ילד אחד נותר בחיים

ב-20 בנובמבר 1949, בשמי נורבגיה האפלים של סוף הסתיו, התרסק מטוס קטן בסמוך לאוסלו. על סיפונו היו 28 ילדים יהודים ניצולי שואה מתוניס, שהיו בדרכם לתקופת הבראה בנורבגיה – תחנת מעבר בדרכם אל החלום: עלייה לארץ ישראל הצעירה. בתוך רגע אחד, המסע מלא התקווה הפך לאחד האסונות הקשים והפחות מוכרים בתולדות העם היהודי לאחר השואה.

מתוך כל נוסעי המטוס, רק ילד אחד נותר בחיים: יצחק אלל, בן 11.

המטוס התרסק באזור פראי, ללא כביש גישה, בלב יער נורבגי קפוא. בתוך הדממה שלאחר ההתרסקות, כשהשלג מכסה את שרידי המטוס, נשאר יצחק לבדו בין גופות חבריו, אחותו ושני אחיו שנספו באסון.

שלושה ימים ושלושה לילות הוא שרד לבדו בקור הנורבגי העז. הוא התחמם בחום האש שפרצה בזנב המטוס, ואכל מן המזון שמצא בתיקי האוכל של הילדים – תיקים שלפתע הפכו לבשורת הצלה לילד אחד בלבד. לבסוף, ציידים נורבגים, שראו את ההתרסקות ויצאו לחפש את המטוס, מצאו את יצחק בין ההריסות – חי, פצוע, רועד, אבל נושם.

הוא היה הניצול היחיד.

הבשורה על האסון טלטלה את נורבגיה. הוכרז יום אבל כללי, ודגלי המדינה הורדו לחצי התורן. בתקשורת דיברו על "הנס של הילד יצחק אלל" ששרד כנגד כל הסיכויים. ילדי נורבגיה שלחו לו ארגזים מלאים צעצועים, ילדים שנולדו באותן שנים נקראו על שמו ומלך נורבגיה עצמו – שהסיפור נגע עד עמקי לבו – שלח ליצחק שעון ואופניים, ואף ביקש לאמצו כבנו.

גופות 27 הילדים הוטסו לקבורה בתוניסיה, כפי שדרשו השלטונות הצרפתיים ששלטו אז במדינה. בהלוויות השתתפו המונים – יהודים ומוסלמים יחד – שהתאחדו באבל אחד על הילדים שלא זכו להגיע אל הארץ שאליה התכוונו להגר.

בישראל, ההד לאסון היה חלש בהרבה. העיתונאי הרצל רוזנבלום כתב אז ב"ידיעות אחרונות": "זו טרגדיה מזעזעת, מדובר באסון בממדים של הטיטניק. לא נמצא אצלנו אפילו תיאטרון אחד ויחיד שינעל את שעריו לאות אבל".

ב-23 בנובמבר 1949 התייחס יושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, לאסון מעל דוכן הכנסת, וביקש מהח"כים לעמוד דום: "מֵתוּ ילדים עבריים, מֵתוּ ילדים שעתידים היו להיות אזרחים במדינת ישראל... אלה הם חבלי הדרך לגאולה... אנו יודעים להעריך מתוך חיבה והוקרה את יחסה ועזרתה של ממשלת נורבגיה להבראת הילדים שלנו העולים לארץ. בגילוי הנפש האציל הזה יש מן הנחמה על צערנו".

אבל למרות המילים, האסון לא נצרב בתודעה הציבורית הישראלית כפי שהיה ראוי שיקרה.

בסופו של דבר, יצחק אלל לא אומץ על ידי מלך נורבגיה. בשנת 1950 הוא עלה לישראל, והצטרף להוריו. במכתב תודה מרגש ששלח למלך נורבגיה, כתב: "אני מוכרח להגיד לך שהגעתי לארץ שלי, לישראל. נורבגיה הייתה נחמדה מאוד והאנשים ידידותיים בשבילי. אני מקווה שאוכל להזמין אותך יום אחד לבקר בארץ שלי... אני רוצה להיות טייס, וכשאהיה גדול אבוא לנורבגיה באווירון שלי".

יצחק אף שינה את שם משפחתו ל"אל-על" – כמין הצהרה של ילד שרוצה לכבוש את השמים. אך חלום הטיסה לא התגשם. הוא הפך לחקלאי, ובהמשך שירת במשך שנים כסוהר בשירות בתי הסוהר. הוא נפטר בגיל 48 בלבד, ממחלת הסרטן, והותיר אחריו את רעייתו ליליאן ושישה ילדים. לפני מותו עוד הספיק לחזור לנורבגיה, לטקס זיכרון שנערך במקום ההתרסקות.

את חייו בישראל עשה יצחק במושב ינוב שבשרון – מושב של עולי תוניסיה, שקיבל עם השנים את הכינוי "הכפר הנורבגי", אף שלא התגורר בו אפילו נורבגי אחד.

מיד לאחר האסון יזם יו"ר מפלגת העבודה הנורבגית, הוקון לי, מבצע גיוס כספים להקמת "כפר נורבגי" בישראל. נורבגיה שלחה עצים וקורות לבניית צריפים עבור עולים מתוניסיה. המשלוח הראשון עלה באש בנמל בטורקיה, אך נשלח משלוח חלופי. הצריפים הפכו לבתים הראשונים של ינוב. מכל עשרות הצריפים, נשאר כיום צריף אחד: הצריף שבו גדל יצחק אלל. הצריף הפך ל"בית ראשונים" – מוזיאון המוקדש להיסטוריה של המושב ולסיפור האסון.

בשנת 2010 הוקמה במושב אנדרטה לזכר ילדי אסון אוסלו, ביוזמת שמעון ישי, בן דור שני לינוב. האנדרטה מורכבת מסלע טבעי לא מסותת, המזכיר בזנבו את זנב המטוס, ועליו חקוקים שמות הנספים. בית הספר היסודי במושב נושא את שמם של הילדים.

ממשלת נורבגיה שומרת עד היום על קשר עם משפחתו של יצחק, ומקיימת טקסי זיכרון לאסון. בשנת 2023 קיבלה המשפחה פריט עמוק ומשמעותי במיוחד: ציור של יצחק אלל, שצויר זמן קצר לאחר התאונה על ידי אמן נורבגי, והועבר לידי משפחתו.

בנו הבכור של יצחק, רמי אלעל, סיפר בראיון: "בארץ לא עשו עניין מהאסון. אבי היה טיפוס צנוע, בכל מקום שהגעתי אליו בחיים וסיפרתי את הסיפור – אף אחד לא הכיר אותו".

על קבלת הציור אמר: "כל דבר ששייך לאבא שלי מרגש אותי... הוא היה לי יותר מאבא – הוא היה גם חבר. הציור הוא שי מאוד מיוחד עבור המשפחה שלנו. מהרגע שקיבלנו אותו הוא תלוי אצל אמא שלי בסלון, כדי שכולנו נוכל להיזכר באבא".

כך, כמעט שמונים שנה אחרי אותו יום קפוא ביער הנורווגי, סיפורו של יצחק אלל – הילד היחיד שיצא חי מן ההריסות – ממשיך להדהד בשקט. לא ככותרת ראשית, אלא כזיכרון חי במשפחה, במושב קטן בשרון, ובקשר אנושי נדיר בין עם קטן במזרח התיכון למדינה צפונית רחוקה, שאימצה אל לבה ילדים שלא הספיקו להגיע אל ביתם.