תפקיד של חיים או מוות: סיפורה של רניה קוקילקה

בבוקר חורפי אחד ב־1943, על רציף קפוא בתחנת הרכבת בוורשה, עמדה צעירה יהודייה בת 19 שנראתה כמו עוד פולניה עייפה. מעיל פרווה מהוה, מטפחת צבעונית על הראש, ידיים שלובות על החזה. רק היא ידעה מה מסתתר מתחת לשכבות הבד: קנה רובה ושני אקדחים מהודקים לגופה, שני רימונים מוסתרים עמוק בבגדיה, ותחתית כפולה בסלים שבהם חומרי נפץ מוסווים מתחת לשכבה תמימה של תפוחי אדמה. זו הייתה רניה קוקילקה – שליחת מחתרת, לא לוחמת מהאגדות אלא נערה מגטו קטן בפולין, שנדחקה לתוך תפקיד של חיים או מוות.  

כמה שנים קודם לכן הייתה סתם בת טובים מעיירה באזור קילצה. כשהמלחמה פרצה הייתה רק בת 15. גטו, צפיפות, פחד, ואז – הגירוש: הוריה נשלחו לאושוויץ, והיא ואחותה הבכורה שרה נשארו לבדן, עם זעם בוער ומעט מאוד מה להפסיד. מתוך הוואקום הזה נכנסה תנועת הנוער "דרור": קבוצה של צעירים וצעירות שדיברו על עתיד, על כבוד, על אחריות, ובמקביל התחילו להתארגן למחתרת. רניה ושרה הצטרפו אליהם – לא כמי שחולמות על גבורה, אלא כמי שמנסות להחזיר לעצמן שליטה כלשהי על חייהן.  

במבט ראשון, דווקא רניה הייתה מועמדת לא סבירה למשימות חשאיות. נמוכה, עדינה, פנים רכות של ילדה. אבל אלה היו היתרון הגדול שלה. הפולנית השוטפת, מבט הביטחון־עצמי שהצליחה לאמץ והפנים הלא "יהודיות" לפי הקריטריונים הנאציים, הפכו אותה למה שמפקדי המחתרת חיפשו: קשרית אידיאלית. התנועה השיגה עבורה מסמכים מזויפים שנתנו לה זהות חדשה – קתולית פולניה מן השורה – והיא שיננה בעל פה כל פרט בביוגרפיה הבדויה הזו עד שהפכה לה לטבע שני.  

מכאן התחיל מסלול שגרת־אימה. פעם אחר פעם עלתה רניה על רכבות עמוסות אזרחים וחיילים, נסעה בין בנדין, צ’נסטוכובה, קרקוב וורשה, כשעל גופה מוסתרים אקדחים, מכתבים, כספי מחתרת וחומרי נפץ. היא למדה ללכת בקצב "נורמלי", לא להביט יותר מדי מסביב, לדבר בנימוס כשצריך – ולזכור שבכל רגע יכולה טעות אחת קטנה להפוך אותה מאנונימית, לנידונה למוות.

בוקר אחד, ברכבת לוורשה, החשש הפך למציאות. כרטיסן חשדן ביקש לראות את תעודת הזהות שלה. המסמך אכן היה מזויף: כל הפרטים תואמים, אבל בלי תמונה. רניה ניסתה להסביר, למשוך זמן, בזמן שסלים כבדים מלאי חומר נפץ מונחים לצידה. ואז התקרב שוטר גסטפו ושאל בפקודה מה יש בסלים. באותו רגע היא הייתה צריכה לבחור: להישבר – או לשחק את התפקיד עד הסוף. היא חייכה, נגעה קלות בזרועו, התקרבה ולחשה: "הצלחתי להשיג קצת תפוחי אדמה למשפחה שלי". שחקנית בעל כורחה, על במה שבה טעות אחת פירושה לא קנס – אלא כיתת יורים.  

לא תמיד זה הצליח. בדרכה למשימה אחרת נתפסה רניה, יחד עם חברה למסע, אלזה האלזדארף. אלזה הודתה בזהותה היהודית ונשלחה למוות; רניה, לעומתה, נצמדה במסירות אובססיבית לסיפור הכיסוי שלה כקתולית פולניה. היא נחקרה שוב ושוב, הוכתה עד אובדן הכרה, אבל גם תחת השבט לא ויתרה על הדמות שבנתה לעצמה. מבחינת הנאצים הייתה "סתם" פולניה חשודה – מבחינתה, זה היה חבל ההצלה האחרון שלה ושל המחתרת.

בשלב מסוים הבינו חבריה במחתרת שהזמן אוזל. דרך שוחד נדיב – ויסקי, סיגריות ועוד טובות הנאה – הצליחו לשכנע שומר לשחרר אותה. משם התחיל מסע בריחה שכמעט אינו נתפס: צעירה מותשת, חולה מרעב ומעינויים, חוצה יערות וקווי גבול, עוברת דרך בונקרים מאולתרים בסלובקיה, ממשיכה להונגריה, אחר כך לטורקיה, עד שהיא מצליחה, בסוף 1943, להגיע לארץ ישראל. כל הדרך הזו היא נושאת על גבה לא רק את גופה המוחלש, אלא גם את הסיפורים והפנים של אלה שלא שרדו.

כאן מגיע אחד המהלכים המפתיעים ביותר בסיפורה. עוד לפני שהעולם ידע לקרוא לשואה בשמה, לפני שהמשפטים בנירנברג והספרות המחקרית והעדויות הציפו את המדפים, ישבה רניה בת העשרים וקצת וכתבה. התוצאה הייתה הספר "בנדודים ובמחתרת (1939–1943 בפולין)", שראה אור כבר ב־1945, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. החוקרים רואים בספר הזה אחד מסיפורי המחתרת היהודית הראשונים שפורסמו אחרי המלחמה; עדות חמה, לא מלוטשת, של מי שעדיין עומדת כמעט על "הגשר הצר" שבין המלחמה לבין החיים החדשים.

ואז – עוד היפוך. מי שהייתה נערת מחתרת חמושה, זאת שעומדת מול גסטפו עם חיוך מחושב ורימונים בבגדים, הפכה בישראל לאישה שנראית "רגילה" לגמרי. לפי תיאור של הספרייה הלאומית, אילו הייתם פוגשים את רניה הרשקוביץ – זה שמה לאחר הנישואין – בדלפק של קופת חולים בחיפה, לא הייתם מנחשים את סיפור חייה. אמא, סבתא, עובדת חרוצה. כלפי חוץ – עוד חוליה שקטה ברצף הישראלי.  

אבל מתחת לשכבה הרגילה הזו נשאר תמיד הזיכרון של הצעירה מבנדין, שהעזה לעלות על רכבות עמוסות נאצים כשהיא מסתירה נשק, מסמכים וכסף, ושסירבה להודות שהיא יהודייה אפילו כשדם זב מפניה. בעידן שבו הזיכרון ההיסטורי הולך ומתעמעם, הסיפור של רניה קוקילקה מזכיר עד כמה דק הגבול בין "אדם פשוט" לבין מי שבשעת מבחן נדרש לקחת על עצמו אחריות כמעט בלתי אנושית.

רניה הלכה לעולמה בגיל 89, מוקפת במשפחתה. רק בשנים האחרונות, עם מחקרים וכתבות חדשות על נערות הגטו ולוחמות המחתרות, חוזר סיפורה לקדמת הבמה. לא כאגדה מרוחקת, אלא כהזכרה חדה: לפעמים, מי שנראית מאחורי חלון של משרד או דלפק שירות, נשאית בתוכה רכבת שלמה של זיכרונות – רובים, רימונים, תעודות מזויפות ופחד אחד מתמשך, שלא שבר אותה.