הפרטיזנית הצלמת: סיפורה של פיי שולמן

בלילה קר של 1943, עמוק בתוך יערות בלארוס, חפרו לוחמים בבהילות בגומה קטנה באדמה. הם לא הטמינו תחמושת או מזון, הם הטמינו מצלמה. על המכשיר השביר הזה, עטוף בבד, שמרו הפרטיזנים כאילו היה נשק סודי. בעלת המצלמה, צעירה יהודייה במעיל מנומר ורובה על הכתף, הייתה פיי שולמן – האישה שהפכה את העדשה לכלי לחימה לא פחות מן הכדור.

פיי שולמן נולדה בשם פייגל לזבניק בשנת 1919 בעיירה לנין שבמזרח פולין, היום בלארוס, למשפחה יהודית דתית מרובת ילדים. בגיל עשר כבר עמדה לצדו של אחיה משה בחדר החושך, למדה לפתח נגטיבים, לגזור ולעבד, ובגיל 16 ניהלה למעשה את סטודיו הצילום של המשפחה. המצלמה הייתה עולמה: חתונות, דיוקנאות, צילומי משפחה – חיים רגילים של עיירה יהודית שוקקת.

הכול קרס באוגוסט 1942. הגרמנים פלשו, הוקם גטו, וביום אחד נורא רוכזו כ־1,850 מיהודי לנין ונורו אל תוך בורות ביער. רק 28 בעלי מקצוע "חיוניים" נותרו בחיים – בהם פיי, כצלמת. זמן קצר לאחר מכן הובאה בעל כורחה לחדר החושך, הפעם לא כדי לפתח תמונות חתונה, אלא את תצלומי הטבח עצמו. בתוך אחת התמונות זיהתה את פניהם של בני משפחתה, מונחים בערימת הגופות. הרגע הזה, סיפרה לימים, היה כמו מכה פיזית: המצלמה, שהייתה סמל לחיים, הפכה למראה של המוות – ומאותו רגע גם לכלי נקמה.

במהלך אחת מפשיטות הנאצים הצליחה להימלט ליער, והצטרפה לחטיבת פרטיזנים סובייטית־בלארוסית. היא לא התקבלה לשם כ"גיבורת צילום", אלא כעוד לוחמת וחובשת – נערה יהודייה שמנסה להוכיח את עצמה בתוך יחידה שלא תמיד ששה לקבל יהודים, וודאי לא נשים, כשוות בין שווים. "הייתי צריכה לעבוד קשה כפליים", כתבה בזיכרונותיה, "כדי שיגידו עלי: את לא כמו היהודיות האחרות".

ועם זאת, היא התעקשה להחזיר לחיים חלק מהזהות הקודמת שלה. איכשהו, בין פעולה לפשיטה, הצליחה להציל מצלמה ועדשה. הציוד נטמן באדמה לפני כל קרב, ונחפר מחדש אחריו. כך נוצר אחד הארכיונים המוזרים והחזקים של המלחמה: עשרות תצלומים שצולמו מתוך היער, על ידי אחת הלוחמות עצמן. פיי צילמה חברי חוליה מחייכים ברגע נדיר של מנוחה, טורי לוחמים צועדים בשלג, אימונים עם רובים, גשר מפוצץ וגם קברים מאולתרים. התמונות שלה נראות כמעט כמו סט מצולם של סרט – עד שנזכרים שהכול אמיתי, ושמאחורי העדשה עומדת מי שאיבדה כמעט את כל משפחתה.

החיים ביער לא הצטיירו אצלה כאגדה רומנטית. בזיכרונותיה היא כתבה גם על גניבות, על שתייה מופרזת, על אנטישמיות בתוך היחידה ועל קצין שביקש לפגוע בה. לצד זה היא תיארה רעות עמוקה, קור וחורף שאין להם סוף, לילות של מארבים וימים של נסיגות. היא הייתה גם אחות – חובשת פצעים באמצעים פרימיטיביים – וגם לוחמת שהשתתפה בפיצוץ רכבות ותקיפת כוחות גרמנים. "ביער", כתבה, "היינו חייבים ללמוד לחיות, לאכול, להילחם ולשרוד יחד. היינו כמו משפחה שנכפה עליה להיוולד מתוך סכנה".

דווקא העובדה שהייתה צלמת עוד לפני המלחמה, העניקה לתמונות שלה איכות מיוחדת. היא לא רק "הוכיחה" שהייתה התנגדות יהודית; היא נתנה פנים לוחמות ליהודים שברחו מן ההגדרה הצרה של "קורבנות". במקום טורי אנשים בדרך לתאי הגזים, היא צילמה יהודייה צעירה במעיל מנומר, עם רובה על הכתף ומבט חד; יהודים שמחזיקים נשק, מצטלמים יחד, מתעקשים להיראות כבני אדם, לא כצללים חסרי שם. לא במקרה הפכה בדיעבד ל"צלמת היהודייה היחידה של הפרטיזנים" – מי שחיברה בין עדות לאקטיביזם.

אחרי המלחמה ניסתה פיי לבנות חיים בעולם שלא תמיד רצה לשמוע על מה שעברה. היא נישאה ללוחם פרטיזן יהודי, מוריס שולמן, התגוררה זמן מה בפינסק, ולאחר מכן במחנה עקורים בגרמניה, שם השניים סייעו בהברחת נשק לטובת המאבק על הקמת מדינת ישראל. ב־1948 היגרו לקנדה, השתקעו בטורונטו, הקימו משפחה ופתחו עסק קטן. במשך שנים עבדה במפעל בגדים, ציירה ועסקה בצביעה ידנית של תצלומים – כמו ניסיון חרישי להחזיר צבע לעולם שאיבד אותו.

רק בשנות התשעים, כשהייתה כבר בשנות השבעים לחייה, החליטה לספר את סיפורה במלואו בספר “A Partisan’s Memoir: Woman of the Holocaust”, שבו שילבה טקסט ותצלומים. מאוחר יותר הופיעה בסרטי תעודה ובתערוכות, ותצלומיה הוצגו במוזיאונים ובמוסדות חינוך ברחבי העולם. כשהלכה לעולמה בשנת 2021, בגיל 101, כבר הייתה מוכרת כסמל לחלק שלרוב נשאר בשוליים של סיפור השואה – יהודייה שלחמה ביער, עם רובה ביד אחת ומצלמה ביד השנייה.

בסופו של דבר, הגבורה של פיי שולמן אינה רק בכך שירתה בגרמנים במהלך ההיתקלויות, או ששרדה את היער. הגבורה שלה הייתה הנכונות להסתכל – לא להסיט את המבט, גם כשהעולם כולו התפרק סביבה – ולהכריח גם אותנו, דורות אחריה, לראות. כל לחיצה שלה על כפתור המצלמה הייתה רגע של התעקשות: אני כאן, אני רואה, ואני אשאיר אחרי עדות שלא תיעלם. לא רק עדות למוות – אלא גם לחיים שהמשיכו להילחם, עד הרגע האחרון.