הרופא היהודי שניצח את אחד הרוצחים הקטלניים ביותר: סיפורו של פפנהיימר

בשנות השלושים של המאה ה־20, כשדיפתריה עוד הייתה שם נרדף לחרדה בבתי חולים ולשלטי אזהרה על דלתות מחלקות ילדים, צעיר דק־גזרה מניו־יורק החליט לצאת למסע ציד מסוג אחר: לא אחרי פושע מסוכן, אלא אחרי חיידק קטן וחמקמק, שהטיל אימה על העולם. שמו היה אלווין מקס פפנהיימר – הביוכימאי שנכנס ללב-לבה של המחלה, והפך את הרעל שלה לכלי נשק נגדה.

פפנהיימר נולד ב-1908 בסידרהרסט, ניו יורק, בן לרופא פתולוג בכיר בקולומביה יוניברסיטי. כבר בילדותו גדל בבית שבו מיקרוסקופים ומבחנות היו חלק מרהיטי הסלון, לא פחות מספרים. מאוחר יותר למד כימיה וביוכימיה בהארווארד, שם השלים דוקטורט ב-1932, והחל לפלס את דרכו אל קדמת חקר הרעלים הבקטריאליים.

באותן שנים, דיפתריה עדיין הרגה ילדים ברחבי העולם. אמנם כבר היו בשימוש נסיובים וטוקסואידים (רעלים "מוחלשים"), אך מנגנון הפעולה של הרעלן עצמו לא היה מובן עד תום, והייצור שלו לחיסונים היה לא יציב. פפנהיימר הציב לעצמו יעד שנראה כמעט יומרני, וודאי באותם שנים: להבין עד הפרט האחרון מה הופך את רעלן הדיפתריה לקטלני כל כך – ואז לנצל את הידע הזה כדי לנטרל אותו. ביוגרפים שלו כינו זאת "הסאגה של רעלן הדיפתריה", מסע מחקרי שנמשך עשרות שנים.

התחנה הראשונה במסע הייתה מעבדת האנטיטוקסין והחיסונים של מדינת מסצ’וסטס, שם עבד פפנהיימר החל מ-1935. שם הצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לבודד את רעלן הדיפתריה בצורתו הגבישית – הישג טכני אדיר שאפשר למדענים למדוד, לשקול ולחקור את הרעלן בדיוק שלא היה אפשרי קודם. מי שראה את גבישי החלבון הזעירים האלה נוצצים בבקבוקון הזכוכית הבין: המפלצת הבלתי-נראית שהפילה ילדים למשכב, מונחת עכשיו כמו "חשוד נעול באזיקים" על שולחן המעבדה.

משם והלאה הסיפור הלך ונעשה דרמטי יותר. בשנות החמישים והשישים, כפרופסור למיקרוביולוגיה ב-NYU ובהמשך כפרופסור לביולוגיה בהארווארד, הוביל פפנהיימר צוותים שחקרו לא רק את צורת הרעלן, אלא את פעולתו בתוך התא. הוא דחף את תלמידיו לבדוק את השפעת הרעלן על תרביות תאי HeLa – תאי סרטן אנושיים שגדלו בצלחות פטרי. הניסוי התברר כנקודת מפנה: התברר שהרעלן עוצר כמעט לחלוטין את סינתזת החלבונים בתוך התאים.

מכאן התחיל מרדף מדויק אחרי משעול החיסול של התא. בעמל של שנים גילו פפנהיימר ושותפיו שהרעלן משבית חלבון חיוני בשם EF-2 – גורם הארכה בתהליך התרגום – באמצעות תגובת ADP-ריבוזילציה כימית מתוחכמת. ברגע שהחלבון הזה יוצא מכלל פעולה, מפעל החלבונים של התא קורס. לראשונה בהיסטוריה ניתן היה לתאר, שלב אחר שלב, כיצד חיידק זעיר מצליח "ללחוץ על הכפתור האדום" של התא האנושי.

אבל הסיפור של פפנהיימר הוא לא רק על חשיפת מנגנון ההרס – אלא על הפיכת כלי ההשמדה לכלי הגנה. בשנות השבעים, במעבדתו בהארווארד, פעל תלמיד יפני בשם טסויושי אוצ’ידה. בהשראת רעיונות של פפנהיימר. הם יצרו סדרת מוטנטים של רעלן הדיפתריה שנקראו Cross-Reacting Materials – או בקיצור CRM. אחד מהם, CRM197, היה "אוצר": חלבון דומה מאוד לרעלן המקורי, אך כמעט נטול רעילות.

כאן התהפכה העלילה: מה שהיה פעם נשק של חיידק, הפך למוביל לחיסונים מודרניים. חברות תרופות למדו לחבר את CRM197 לסוכרים בקטריאליים, וכך נולדו חיסונים מצומדים נגד חיידקים כמו פנאומוקוקס ונייסריה מנינגיטידיס – חיסונים שהצילו מאז אינספור ילדים בעולם. קשה למדוד כמה מקרי דיפתריה ומחלות חיידקיות אחרות נמנעו בזכות המסע הזה, שהתחיל בגביש קטן בבקבוקון במעבדה של פפנהיימר.

לאורך הדרך, פפנהיימר הפך לדמות מפתח בקהילת האימונולוגיה: הוא כיהן כפרופסור באוניברסיטת ניו-יורק ובהארווארד, היה נשיא האגודה האמריקאית לאימונולוגים, נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים וזכה בפרס אלי לילי כבר ב-1941, ובפרס פאול ארליך ומדליית הזהב ב-1990 – הוקרה בינלאומית למסע חייו נגד רעלן אחד.

כאשר נפטר ב-1995, כתבו עליו עמיתיו שזהו "הסיפור של חלבון רעיל אחד ושל מדען שלא הרפה ממנו".  אלווין מקס פפנהיימר לא המציא לבד את החיסון לדיפתריה, אך הוא זה שהסיר את המסכה מעל הרעלן, פירק אותו לחלקיו, ולימד את העולם כיצד להפוך את האויב הוותיק לשותף בהגנה על הדור הבא. זהו מסע מדעי שנשמע כמעט כמו עלילת ריגול – רק שכאן, המסתער היחיד היה מדען שקט, עם פפיון, מבחנה ביד ותחושת שליחות עיקשת להכניע מחלה אחת ולתת לילדים ברחבי העולם לנשום לרווחה.