המרגלת היהודייה שהטתה את הכף: סיפורה של מריה קריסטינה

בלילה קפוא אחד בחורף 1939, על מדרון מושלג בהרי הטטרה, נראתה דמות אישה קטנה, חבושה כובע צמר, גולשת בחשיכה על מגלשיים לעבר הגבול הפולני. ברוח החותכת ובצל חיילים גרמנים סיירים, היא סחבה לא רק תרמיל – אלא מסמכים, שמועות, ידיעות וסוד אחד גדול: שמה היה מריה קריסטינה ינינה סקארבק, ובעולם הריגול הבריטי היא תיקרא בקרוב בשם אחר – כריסטין גרנוויל, המרגלת המועדפת על וינסטון צ’רצ’יל.

סקארבק נולדה ב־1908 למשפחת אצולה פולנית־יהודית סמוך לוורשה. ילדותה עברה בין אחוזות, סוסים וסקי – אך מתחת לחיים הנוחים פעם דופק של אי שקט. כשגרמניה פלשה לפולין בספטמבר 1939, היא כבר לא הייתה בת אצולה אלא פליטה, שברחה יחד עם בעלה הדיפלומט לאנגליה. בלונדון היא לא ביקשה רחמים, אלא משימה. את אנשי המודיעין הבריטי היא כבשה במשפט אחד: אני מכירה את ההרים, אני מדברת פולנית, צרפתית וגרמנית – ותמיד חלמתי להילחם. בדוחות הפנימיים של MI6 תוארה כ”פטריוטית פולנית לוהטת, הרפתקנית גדולה וחסרת פחד".

הבריטים, שעדיין גיששו באפלה בראשית המלחמה, החליטו לקחת סיכון. חודשים לפני שנוסד רשמית ארגון המבצעים המיוחדים SOE, הם שלחו את סקארבק לבודפשט. הכיסוי: עיתונאית סקרנית. המשימה האמיתית: להיכנס ולצאת מפולין הכבושה, לאסוף מידע ולבנות רשת של שליחים. משם יצאה לגלישת הלילה המפורסמת בהרי הטטרה, יחד עם אלוף אולימפי פולני בסקי, כשהיא מעבירה כסף, הוראות ותקווה למחתרת הפולנית – וחוזרת עם דוחות מפורטים על מצב הצבא הגרמני, האווירה ברחובות ורדיפות היהודים.

היא עשתה את הדרך הזאת שוב ושוב. בחורפים מושלגים, בקיץ מאובק, ברכבות צפופות ובשבילים צדדיים. לעיתים הסתתר מידע על גבי רצועות מיקרופילם שהוחבאו בכפפותיה. בפעמים אחרות הבריחה אנשים שלמים – קצינים, שליחים, פליטים – שברחו מפולין דרך הונגריה אל העולם החופשי. במקביל, לפי בקשת הבריטים, היא ובן זוגה למבצעים, אנדז'יי קוביירסקי, הקימו מערך תצפיות על רכבות שמובילות נפט משדות הנפט בפלוישט לרייך הגרמני. כל רכבת שנצפתה, כל מכלית שתועדה, נוספו לתמונת מודיעין שהפכה זהב אסטרטגי בלונדון.

ההימור על סקארבק השתלם, אבל היה מסוכן. ב־1941 נעצרו היא וקוביירסקי בידי המשטרה ההונגרית, ונחקרו בנוכחות אנשי גסטפו. בחדר החקירות, ברגע שהכול נראה אבוד, ביצעה סקארבק מהלך שנשמע כמו סצנה מסרט: היא נשכה את לשונה עד זוב דם, השתעלה במכוון, ויצרה סימפטומים של שחפת מתקדמת. רופא מקומי, שראה את השיעול המדמם, קבע כי היא חולת שחפת גוססת – והגרמנים, שחששו מהידבקות, מיהרו להיפטר ממנה. השניים שוחררו, כשכל הדרך החוצה היא מתנשפת בכוונה, ומשחקת את המשחק עד הסוף.

בשלב זה כבר לא היה ספק: היא נכס. מכאן עברה סקארבק רשמית ל־SOE, קיבלה שם קוד בריטי – כריסטין גרנוויל – והחלה לעבוד בזירות נוספות. ב־1944 נשלחה לדרום צרפת, אל לב הרזיסטנס. שם, בין כפרים אלפיניים, עברה ברגל שבועות של מסעות ליליים, עם תרמיל עמוס מזון ורימונים, כשהיא מקשרת בין חוליות המחתרת המקומית לכוחות בעלות הברית, מעבירה הוראות, אוספת מודיעין ומנסה לשמור על רשת עדינה של אמון בין לוחמים מותשים.

סיפור השיא של הקריירה שלה התרחש בעיירה דין-לה-בן, ימים ספורים לפני שחרור האזור. שלושה מאנשי SOE – פרנסיס קמרץ, זאן פילדינג וטאנר – נעצרו בידי הגסטפו, ונגזר עליהם מוות מיידי. סקארבק החליטה להתערב, לבד. היא הלכה לבדה אל מפקד הגסטפו המקומי, נכנסה למשרדו והציגה עצמה כסוכנת בריטית. בין ארבעה קירות, היא טוותה תערובת מסחררת של שקרים, איומים ושוחד: סיפרה לו כי בעלות הברית כבר בעיר, כי שמו נמצא ברשימת פושעי מלחמה, וכי רק אם ישתף פעולה – היא תדאג לו למסלול הצלה. על השולחן נוסף גם תיק מלא פרנקים, שוחד של שני מיליון פרנק צרפתי. כמה שעות אחר כך, בניגוד לכל היגיון, יצאו שלושת האסירים לחופשי. סוכן בריטי אחד כתב לימים: היא עשתה את הבלתי אפשרי – נכנסה לכלא של הגסטפו ויצאה משם עם שלושה אנשים שנועדו למות.

במהלך שנות המלחמה הפכה סקארבק לדמות אגדית. רשתות הרזיסטנס סיפרו על האישה הפולניה הדקה עם העיניים החדות, שנעלמת ומופיעה בין הרים וגבולות. בצמרת הבריטית, כך נכתב, כינה אותה צ’רצ’יל "המרגלת המועדפת עלי" – לא רק מחמאה, אלא הכרזה על הערכתו לעוצמתה ולתרומתה. היא קיבלה עיטורים גבוהים מבריטניה ומצרפת, ובהם ה־George Medal וה־OBE, אך כמו מרגלים רבים, ההכרה הציבורית המלאה הגיעה רק שנים רבות לאחר מותה.

בעידן שבו דמות המרגל מזוהה לא פעם עם אנשים מיומנים בקרב ובעלי כוח פיזי, מריה קריסטינה ינינה סקארבק הייתה ההפך הגמור: אישה שגילמה על מדרונות מושלגים, ברכבות לילה ובמסדרונות הגסטפו את המשמעות של אומץ, תחכום ויכולת לשחק משחק כפול – מול אויב מסוכן, מול בירוקרטיות כבדות, ולעיתים גם מול הפחדים שלה עצמה. פרויקט הריגול שלה בשליחות צ’רצ’יל לא היה רק מערך מבצעים – הוא היה מסלול חיים שבו כל סיפור גבול, כל מכתב מיקרופילם וכל שיחה כביכול תמימה בבית קפה הפכו לחלק מפסיפס שהיטה את הכף במלחמה הגדולה ביותר של המאה.