המרדף אחרי ספריית ישיבת חכמי לובלין  - האם נפתרה התעלומה?

ספריית ישיבת חכמי לובלין הייתה הרבה יותר מחדר ספרים. היא הייתה סמל לפרויקט הרוחני העצום של הרב מאיר שפירא: ליצור בית מדרש מודרני, מרווח ומאובזר – עם הספרייה התורנית הגדולה במזרח אירופה. כבר בשנות ה־30 תיארו עיתונאים את האולם המרווח, את המדפים הגבוהים עד התקרה ואת רבבות הספרים – בין 15 אלף ל־40 אלף כרכים, לפי ההערכות השונות – שכללו דפוסים עתיקים, כתבי יד נדירים ואוספים פרטיים שנקנו או נתרמו מרחבי העולם היהודי.

הקמת הספרייה הייתה פרויקט יקר ושאפתני בפני עצמו. כספים יועדו במיוחד לאיסוף ספרים, קטלוגם וסידורם, והיא נבנתה כעתודת ידע שתזין דורות של תלמידי חכמים. חלק משמעותי מן האוסף נתרם על ידי קהילות בחו"ל, ובהן קהילת "חתם סופר" בניו יורק, ששלחה אלפי כרכים כדי לתמוך בחזונו של הרב שפירא.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש לובלין בספטמבר 1939, נפלה הספרייה לידי הנאצים. במשך עשרות שנים התקבעה "אגדת המדורה": סיפור של מדורה ענקית בכיכר העיר, שאליה זרקו הגרמנים את כל ספרי הישיבה, כשלהקת צבא מנגנת ברקע כדי להטביע את בכי היהודים שנעמדו מסביב. גרסאות שונות של הסיפור הופיעו בזיכרונות, בעיתונות ובספרות, וחיזקו את התחושה שכל האוצר הזה נעלם באש.

אלא שבשנים האחרונות מתחיל סיפור הספרייה לקבל תפנית. חוקרים, ובראשם פיוטר נאזרוק ממרכז "גשר גרודזקה" בלובלין, מצאו עדויות שלא תואמות את סיפור השריפה המוחלטת: מסמכים מלובלין מעידים שב־1941 עבר האוסף לידי ספרייה גרמנית בעיר, ושספרן יהודי, הרב אהרן לבוול, נשכר כדי לקטלג את האוסף – עד שנשלח למחנה מיידאנק ונרצח. עצם קיומה של עבודת קטלוג בשלב מאוחר זה מרמז שחלק ניכר מן הספרים לא נשרף אז.

התהייה מה עלה בגורל הספרים הפכה עם השנים לאחת התעלומות הגדולות של מחקר השואה. האם האוסף הועבר לגרמניה? פוזר בין ספריות אוניברסיטאיות? נשדד על ידי חיילים ואזרחים והפך לרכוש פרטי? ספרים בודדים שעל גביהם חותמת "ישיבת חכמי לובלין" החלו לצוץ פה ושם במכירות פומביות, באוספים פרטיים ובספריות שונות – רמז לכך שהאוצר לא הושמד כולו, אלא התפזר.

בעשור האחרון קיבלו המאמצים לאתר את הספרים תנופה חדשה. בלב הפעילות עומדים נאזרוק וחוקרים נוספים מפולין ומישראל, הפועלים בשיתוף הישיבה שהוקמה מחדש בלובלין וגורמים נוספים. הם עוקבים אחרי קטלוגים, סימני בעלות, חותמות ותגובות של אספני ספרים, ומנסים להרכיב מחדש את הפאזל. חלק מן הסיפור מתרחש ברשת: מודעות וקריאות לציבור מבקשות מכל מי שמחזיק ספר עם חותמת הישיבה ליצור קשר, כדי למפות את שרידי האוסף.

ב־2024 דווח על מאות כרכים מן הספרייה שהתגלו במרתפי הארכיון היהודי בוורשה – ארגזים אטומים שבהם כ־400 ספרים בגדלים שונים, רבים מהם עם חותמת ישיבת חכמי לובלין, ובהם גם ספרים מאוספו הפרטי של הרב מאיר שפירא. שנה אחר כך נחשפה תגלית דרמטית נוספת: כ־40-50 שקים, במשקל כולל של טון עד טון וחצי, מלאים בספרי קודש מתקופת טרום השואה, במרתף סמוך לבית הכנסת נוז'יק בוורשה. חלק מן הספרים ידועים ככאלה שהגיעו מן הספרייה המיתולוגית בלובלין. מצבם הפיזי קשה – לחות, עובש ופטריות – אך מומחים מנסים כעת לשמר כל דף שניתן להציל.

הגילויים הללו אינם פותרים את התעלומה, אבל משנים את גווניה. במקום סיפור שחור־לבן על אוצר שנשרף באחת, מתגלה תמונה מורכבת: חלק מהספרים כנראה הושמדו, אחרים הועברו, חלקם אוחסנו בידי מוסדות גרמניים או פולניים וחלק נוסף מצא את דרכו למרתפים, לעליות גג ולספריות באירופה ובעולם. החוקרים מעריכים שכיום אותרו כמה מאות עד אולי אלף כרכים, מתוך עשרות אלפים שהיו במקור.

במקביל לעבודה הארכיונית מתקיים גם ממד סמלי: בכל פעם שספר מתגלה, מזוהה ומוחזר ללובלין – בין אם פיזית, ובין אם באמצעות רישום דיגיטלי והנגשה לציבור – מתרחש מעין "תיקון" קטן. הישיבה עצמה, ששימשה אחרי המלחמה כמבנה אוניברסיטאי וכיום שבה להיות מוקד של פעילות יהודית, מקימה חדר זיכרון ואוספת את מעט הספרים שניצלו כדי ליצור "צל" של הספרייה המקורית.

הסיפור של ספריית ישיבת חכמי לובלין הוא, בסופו של דבר, סיפורם של דפים שנקרעו מן ההיסטוריה והחלו לחזור הביתה, אחד אחד. הוא נע בין מחקר ארכיוני יבש למפגשים מרגשים עם ספרים שנשאו על גבם מסע של שמונים שנה – ממדפי הישיבה בלובלין, דרך מחסני הנאצים, מרתפי ורשה וספריות ברחבי העולם. התעלומה רחוקה מלהיפתר, אך כל כרך שנמצא מחדש מזכיר שהמדפים האלה עדיין "מדברים", ושבאופן איטי ומקוטע – הספרייה האבודה ממשיכה להיחשף.