פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה: כך נולד פרויקט מנהטן

יום חם במיוחד של יולי 1945, במדבר השומם של ניו מקסיקו, נקרעו השמיים ברגע אחד. כדור אש מסנוור עלה מעל האדמה, האוויר רעד, והאנושות חצתה סף שממנו אין דרך חזרה. מאחורי ההבזק הזה, שנקרא בשם הקוד טריניטי, עמד מבצע סודי ונועז שכונה "פרויקט מנהטן" – המאמץ העצום, הכמעט בלתי נתפס, של מדענים, מהנדסים וחיילים לבנות את פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה.

תחילתו של הסיפור דווקא בפחד. תחילת שנות הארבעים: מלחמת העולם השנייה בשיאה, והמודיעין מדווח שפיזיקאים בגרמניה הנאצית עוסקים בבדיקת ביקוע הגרעין. החשש שגרמניה תצליח לפתח ראשונה נשק בעל עוצמה הרסנית בלתי נתפסת הוביל שורת מדענים, בהם אלברט איינשטיין ולאו סילארד, לפנות לנשיא רוזוולט ולהתריע: אם לא נתחיל במרוץ, נישאר מאחור. כך נולד, רשמית ובחשאי, פרויקט מנהטן.

בראש הפרויקט הועמד גנרל לסלי גרובס, קצין הנדסה קשוח ומעשי, שקיבל לידיו משימה כפולה: לנהל פרויקט מדעי שאין לו תקדים, ולהסתיר אותו מעיני הציבור והאויב כאחד. לידו מונה למנהל המדעי דמות שונה לחלוטין – הפיזיקאי יוליוס רוברט אופנהיימר, אינטלקטואל מבריק, רזה וחולמני למראה, ששפתו ספרותית לא פחות ממדעית. המפגש בין השניים הוליד שותפות בלתי סבירה, אך אפקטיבית להדהים.

גרובס פיזר את הפרויקט ברחבי ארצות הברית: בעיר הסודית אוק רידג' שבטנסי הוקמו מתקנים ענקיים להפרדת אורניום, בעמק נהר הקולומביה ליד העיירה הקטנה הנפורד בוושינגטון נבנו כורים להפקת פלוטוניום, וברכס ההרים המבודד של צפון ניו מקסיקו קם היישוב הסגור לוס אלמוס – מעבדה ומעין עיירה קטנה שבה חיו אלפי עובדים ומשפחותיהם מאחרי גדרות, תחת מעטה עבה של סודיות.

החיים בלוס אלמוס היו שילוב מוזר בין קייטנת מדענים לעיר צבאית. באותו רחוב יכולת למצוא את פיינמן משחק תופים, את פרמי ממלמל לעצמו חישובים ואת טלר מתווכח בלהט על רעיונות תיאורטיים. הילדים הלכו לבית ספר מאולתר, הנשים ניהלו משקי בית בתנאי מחסור, והגברים – וגם כמה נשים מדעניות – בילו ימים ולילות בחדרים עמוסים לוחות וגירים, שרטוטים ומשוואות. מה שהיה חסר שם כמעט לחלוטין הוא הידיעה: מעטים באמת ידעו על מה בדיוק עובדים כולם. רק קומץ מצומצם הבין את מלוא התמונה.

המשימה המדעית עצמה הייתה מסחררת: כיצד לייצר חומר בקיע בכמות מספיקה, וכיצד לבנות התקן שיבטיח שהתגובה הגרעינית תתחיל ברגע הרצוי, ולא לפני כן. במקביל פותחו שני נתיבים – פצצה ממתכת אורניום מועשר, ופצצה מפלוטוניום. הפלוטוניום, שהופק בכורים בהנפורד, התגלה כ"חומר סורר": נטייה גבוהה להתפוצצות מוקדמת אילצה את צוות לוס אלמוס לפתח שיטה מתוחכמת בהרבה – פצצת implosion, המבוססת על מערך עדין של חומרי נפץ קונבנציונליים הלוחצים את החומר הגרעיני פנימה באופן סימטרי, כמעט מושלם.

לקראת קיץ 1945 הגיע השלב שבו אי אפשר עוד להסתפק בחישובים. היה צריך לדעת אם זה באמת יעבוד. לשם כך נבחר אתר מבודד במדבר ניו מקסיקו, במקום שקיבל את השם הקוד "חורנדה דל מורטו" – מסע המוות. לפנות בוקר, ב־16 ביולי 1945, הועלתה "הגאדג'ט" – כך כינו המדענים את המטען הניסיוני – לראש מגדל מתכת. אנשי מדידה הוצבו בבונקרים במרחקים שונים, ציוד צילום הוכן, ונסגרו אחרוני כללי הסודיות.

בשעה 5:29 בבוקר התחלף הלילה ביום שני. אור מסנוור יותר מהשמש שטף את המדבר, גל חום ואוויר הדף את המתבוננים, ופטריית ענן עצומה טיפסה אל השמיים. אחת העדויות תיארה זאת כ"זריחה בשנייה אחת". אופנהיימר עצמו, כך סיפרו, נזכר במשפט עתיק "עכשיו אני המוות, מחריב העולמות" – משפט שילווה אותו ואת הפרויקט עוד שנים רבות. המדענים צעקו, התחבקו, חלקם רק שתקו. הם ידעו: הפרויקט הצליח, והעולם נכנס לעידן חדש.

מאותו רגע הפך פרויקט מנהטן מסוד סגור למוקד כוח עולמי. החלטות פוליטיות שהתקבלו שבועות לאחר מכן הובילו לשימוש ראשון בנשק אטומי במלחמה, ושינו את מהלך המאה. אך בצד ההישג המדעי והאסטרטגי, נותר גם צל כבד: שאלות מוסריות על גבולות המחקר, על אחריות מדענים ועל המחיר האנושי של נשק שיכול להשמיד עיר שלמה בלחיצה אחת. אופנהיימר וחלק מחבריו פנו לאחר המלחמה למאבקים ציבוריים להגבלת נשק גרעיני; אחרים המשיכו בעבודת מחקר במסגרת מערכת הביטחון.

פרויקט מנהטן היה יותר מפרק טכנולוגי. הוא היה ניסוי עצום גם ביכולת של חברה לגייס את מיטב מוחותיה, לבנות "ערים נעלמות" ולחיות במשך שנים במציאות כפולה של סודיות ודחיפות. הוא הוכיח שהמדע מסוגל לפרוץ גבולות כמעט מיתולוגיים – אבל גם הציב בפני האנושות מראה קשה: מה נעשה עם הכוח הזה. מרגע שהשחר המלאכותי של טריניטי עלה במדבר ניו מקסיקו, השאלה הזו לא חדלה להדהד.