פיצוץ הרדאר החיפאי: כך הגיב הפלמ"ח על תפיסת 900 מעפילים

בלילה חורפי אחד בינואר 1946 התנדנדה הספינה "אנצו סירני" על הגלים הקרים של הים התיכון, בדרכה מסבונה שבאיטליה אל חופי פלשתינה. על סיפונה הצטופפו כ-900 ניצולי שואה, בלי סרטיפיקטים, בלי מעמד, אבל עם תקווה אחת ברורה: להגיע אל החוף שממנו אף אחד כבר לא יגרש אותם. מעליהם, הרחק בחיפה, סרק רדאר בריטי את קו החוף. שבועות ספורים אחרי הלילה ההוא, אותו רדאר עצמו יהפוך למטרה של אחת הפעולות הנועזות ביותר של תנועת המרי – פעולה שנולדה משילוב לא שגרתי של חוצפה יהודית ועורך דין עם ראש משפטי קר.

כבר בתחילת המסע התברר שהים לא יהיה האויב היחיד. במבדק אחרון לפני היציאה מהנמל בחן המצפנאי האיטלקי את המצפן הראשי ופסק קצר וברור: "פסול. עם המצפן הזה הספינה לא יוצאת". זלמן פרח, מפקד ההפלגה מטעם המוסד לעלייה ב', הבין היטב את משמעות הדברים. בלי מצפן תקין, המרחק בין חוף אלכסנדריה לחוף נתניה הוא לא רק עניין של גאוגרפיה, אלא של גורל. סערות חורף, שדות מוקשים ימיים וסיורים של הצי הבריטי, שכבר חודשים מחפש ספינות מעפילים – כל אלה דרשו דיוק ניווט כמעט אובססיבי.

זלמן עשה מה שעושים מפקדים במבצעים אפורים־למחצה: התקשר לבוס. יהודה ארזי, האיש החזק של עלייה ב' באיטליה. הבוס לא סיפק פתרון טכני, אלא פתרון מסוג אחר: "תן לו חצי מיליון לירטות", הייתה ההנחיה הלקונית. מאחורי המספר הסתתרה הודאה: אין מצפן, אין פתרון – תסתדרו לבד. זלמן "הסתדר": המצפן התקול נשאר, מצפן גיבוי נקנה – אבל לא כויל כראוי. ההפלגה יצאה לדרך, כמעט כמו הימור מודע על הגבול הדק בין תעוזה לטירוף.

בסמוך לאיי יוון התברר גודל הטעות. החשבונות הימיים לא הסתדרו, קו החוף לא הופיע במקום שבו אמור היה להיראות. החישוב היבש הראה סטייה של כמאה קילומטר מהנתיב המתוכנן. הקפטן האיטלקי שינה כיוון "בערך" מזרחה כדי לראות בעיניים את חופי לבנון, אך התיקון המאוחר הכניס את "אנצו סירני" הישר לזרועותיהן של המשחתות הבריטיות. זמן קצר לאחר מכן נלכדה הספינה מחוץ למים הטריטוריאליים, והפכה רשמית לספינת המעפילים הראשונה שנעצרה על ידי הצי הבריטי לאחר המלחמה, עם יותר מ-900 "עולים בלתי חוקיים" על סיפונה.

מהצד הבריטי זה נראה כמו רגע ניצחון. ספינה זרה, עמוסה "בלתי לגאליים", נתפסת במים הפתוחים, מלווה בנאום חוצב להבות של רב־חובל איטלקי שמדבר על שלטון החוק והים החופשי. הנוסעים, שלא הבינו מילה באיטלקית, מחאו כפיים בעיקר מהתרגשות ומעצם העובדה שעדיין הם חיים. המעפילים הובלו למעצר בחיפה ובעתלית; הספינה נגררה, הפרשה נרשמה כהצלחה מודיעינית – והפיקוד הבריטי סימן וי. אלא ששם, רגע אחרי שהדלת נסגרה על העצירים, התחיל המהלך שהבריטים לא חזו: הקרב עבר מהים אל אולם בית המשפט.

עורכי הדין של היישוב היהודי התלבשו על פרט קטן, כמעט טכני: מקום התפיסה. אם הבריטים השתלטו על ספינה איטלקית מחוץ למים הטריטוריאליים שלהם, בלי בסיס משפטי ברור, הרי שמדובר לא רק באכיפה של מדיניות הגירה, אלא בצעד בעל ניחוח פיראטי. הטיעון המשפטי התמזג עם לחץ דיפלומטי מצד איטליה והסתבכות תדמיתית מול דעת קהל בינלאומית רגישה לנושא הפליטים. בסופו של הליך הוחלט לשחרר את הקפטן ללא עונש, ולהחזיר את הספינה לבעליה – בעלים שהיו, כמובן, אנשי קש של המוסד לעלייה ב'. הספינה חזרה לשירות ההעפלה. המסקנה ביישוב הייתה ברורה: לפעמים, כדי לנצח אימפריה, צריך גם עורך דין.

אבל בחדרי המחתרות הבינו משהו נוסף. אם הבריטים הצליחו לאתר את "אנצו סירני" בים הפתוח, זה לא רק עניין של מזל. לאורך חופי הארץ הוקמה רשת של תחנות חוף ורדאר – בסידנא עלי (כיום בהרצליה), בגבעת אולגה ועל הכרמל, סמוך למנזר סטלה מאריס. תחנת המכ"ם שעל הר הכרמל שימשה את חיל האוויר הבריטי לגילוי מוקדם של ספינות מטען ואוניות מעפילים שהתקרבו אל החוף, והפכה לעין האלקטרונית של המנדט בים.

בתנועת המרי העברי גיבשו תפיסה שנקראה "המאבק הצמוד": על כל צעד בריטי נגד ההעפלה – מענה צבאי נגד התשתית שמאפשרת את הצעד. תפיסת "אנצו סירני" דרשה תג מחיר אסטרטגי. סביב שולחן הדיונים התגבש רעיון שרבים ראו בו "עונש ציוני" מדויק: לפגוע בלב מערכת הגילוי הבריטית, ברדאר שעל הכרמל. מאז ומעולם הייתה בארץ אהבה למיתוסים של פלמ"ח, והפרשה הזו תרמה את חלקה: תיאורי זחילה "שישים על שש", מטעני נפץ מוסווים, וחוליית לוחמים שמטפסת בשקט בחשכת לילה חורפי אל מתקן מוגן היטב.

ב־20 בפברואר 1946 יצאה חוליית פלמ"ח לפעולה ההיא על הר הכרמל. על פי עדויות לוחמים ומסמכים בריטיים, כוח קטן חדר לבסיס הבריטי הסמוך לסטלה מאריס, הניח מטענים בצמוד למבנה ולתורן האנטנה, ונסוג בעודו בחיים. זמן קצר לאחר מכן החריד פיצוץ עז את ההר – תחנת המכ"ם נפגעה קשות, הבניין והתורן נהרסו, והעיתונות דיווחה על "תחנת רדאר של ה־RAF שהופצצה על ידי כנופיית טרוריסטים".

הבריטים טענו בדיעבד שחלק מהמתקנים לא היו רדאר אלא אנטנות קשר, ושיכולת הגילוי לא נפגעה מהותית. אנשי הפלמ"ח והמעפילים ראו את הדברים אחרת לגמרי. בעבורם, המתקן על סטלה מאריס היה הסמל המוחשי של ה"עין" הבריטית שעוקבת אחר כל תנועה בים, והפגיעה בו שידרה מסר ברור: ההעפלה לא תיעצר רק משום שיש למנדט טכנולוגיה חדשה. גם אם בפועל, מתוך 21 ספינות שניסו להגיע לארץ באותה שנה רק אחת הצליחה לחמוק מעיני הצי הבריטי, הרי שהפיצוץ על הכרמל סימן הסלמה – מהתגנבות שקטה מול מכ"ם, אל מאבק חזיתי בתשתית צבאית.

כך נכרכו זו בזו שתי זירות – אולם בית המשפט וההר מעל חיפה. משפטנים שחתרו תחת הלגיטימיות של תפיסת "אנצו סירני" מחוץ למים הטריטוריאליים, ולוחמי פלמ"ח שפוצצו את הרדאר שאיתר אותה מלכתחילה. בסיפור הזה קשה לומר מי היה חשוב יותר: עורך הדין שהפך "פיראטיות" לטיעון משפטי מנצח, או הצעיר שזחל בלילה על הסלעים של סטלה מאריס עם תרמיל חומר נפץ על הגב. מה שבטוח – שניהם יחד חצבו עוד סדק בקיר האימפריה הבריטית, בדרך אל הרגע שבו ספינות עולים כבר לא יצטרכו להתחבא מפני רדאר זר, אלא ייכנסו לנמל תחת דגל כחול־לבן.