אסון הפטריה: הטרגדיה הגדולה של ההעפלה

בבוקר חורפי אחד של נובמבר 1940, הגיעה לנמל חיפה אונייה גדולה ומזדקנת שנשאה שם אירוני להפליא: "פטריה" – המולדת. על סיפונה נדחסו כ־1,800 פליטים יהודים, שנמלטו מאירופה הבוערת אל חופי הארץ, רק כדי לגלות שהשלטון הבריטי מתכוון לגרש אותם הלאה, אל מושבת העונשין מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. מה שהתחיל כאפיזודה נוספת במאבק על "עלייה בלתי לגאלית", יסתיים באחת הטרגדיות הגדולות של ההעפלה – אסון הפטריה.

הפטריה הייתה אוניית נוסעים צרפתית ישנה, שהבריטים גייסו כאוניית גירוש. הועלו אליה בכוח מעפילים משלוש אוניות – "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק" – שנעצרו בים בדרך לארץ. אנשים שברחו ממחנות, מנהרות גבול וגבולות נעולים, מצאו עצמם שוב מאחורי גדרות תיל, הפעם על סיפון מתנדנד מול חופי חיפה. עבור רבים מהם, המראה של הכרמל הירוק היה חלום שכבר אפשר לגעת בו – והידיעה שהם נלקחים ממנו, מכותבת בגירוד ציפורניים על הדופן.

ביישוב העברי סערו הרוחות. החלטת הבריטים לגרש את הפליטים למאוריציוס נחשבה בגידה אנושית ומוסרית בעיתוי האכזרי ביותר – בשיא מלחמת העולם השנייה, כאשר דלתות העולם נסגרו בפני פליטים יהודים. אנשי ה"הגנה" החליטו שלא לעמוד מנגד. התוכנית שנרקמה הייתה נועזת: להטמין מטען חבלה קטן בבטן האונייה, כזה שיגרום לה נזק שימנע את הפלגתה – אך לא ישקיע אותה. "לעצור את הגירוש, לא לפגוע בנפשות" – זה היה הקו המנחה.

ב־25 בנובמבר 1940, בשעה הבוקר המאוחרת, כאשר הפטריה עגנה ברציף חיפה, הונח המטען במעמקי האונייה והופעל. כמה שניות של שקט מתוח – ואז פיצוץ אדיר קרע את דופן הספינה. אך במקום לנוקב חור מבוקר, המטען קרע את שלד הפלדה הרעועה. מי הים פרצו פנימה, והאונייה החלה לשקוע במהירות. בתוך פחות משש־עשרה דקות נטתה הפטריה על צידה והחלה לטבוע מול עיניהם ההמומות של אנשי הנמל ותושבי העיר.

על הסיפון פרצה מהומת אלוקים. פליטים שהספיקו לטעום את ריח החופש בימים הקודמים – חזרו בבת אחת אל מציאות של צרחות, מים, ברזל מתעקם. רבים נלכדו בתאים התחתונים, מאחורי דלתות ברזל נעולות. אחרים ניסו לטפס לסיפון העליון, להיאחז בחבלים, בקרשים, בכל מה שצף. עדי ראייה סיפרו על אנשים שקפצו למים בחגורות הצלה מאולתרות, ועל אחרים שנאבקו בגלים בבגדים כבדים ובלי לדעת לשחות.

סירות הבריטים, דייגים ערבים ותושבי חיפה שראו את המתרחש – כולם יצאו במהירות אל נקודת הטביעה. מאות הצליחו להיחלץ מן המים; אבל עבור רבים היה זה מאוחר מדי. המספרים המדויקים נותרו שנויים במחלוקת, אולם ההערכות מדברות על כ־250 הרוגים – רובם מעפילים, לצד אנשי צוות ושוטרים בריטים. גופותיהם של 209 מהם נמשו לבסוף מן המים ונקברו בחיפה, בשורת קברים ארוכה שהפכה לסמל של מחיר ההעפלה.

הזעזוע היה אדיר. ביישוב העברי רבו הכאב והאשמה. מצד אחד, הייתה תחושה של מרד מוסרי במעצמה שסגרה את שערי הארץ בפני נרדפים; מצד שני, מעשה שכוון להצלה הסתיים בהרג המוני של יהודים בידי יהודים. במשך שנים נותרה זהות האחראים לאירוע מעורפלת, ורק בשנות החמישים, עם פרסום עדותו של מוניה מרדור – איש "ההגנה" שהטמין את המטען – התבררה התמונה במלואה, כולל ההכרה שהייתה כאן טעות חישוב טראגית.  

אולם מתוך האסון בהק גם ניצוץ של הישג אנושי: לנוכח הטרגדיה אפשרו הבריטים, מטעמי "רחמים", לרוב ניצולי הפטריה להישאר בארץ־ישראל, במקום לגרשם למאוריציוס. חלקם נשלחו למחנה המעצר בעתלית, אך לימים שוחררו ושילבו את חייהם בבניין הארץ, בקיבוצים, בערים ובהגנה. במובן מסוים, דם ההרוגים זעק מן המים והכריח את השלטון לשנות, ולו במעט, את מדיניות הספר הלבן.

אסון הפטריה נותר עד היום אחד הפרקים הכואבים והמבלבלים בתולדות ההעפלה: סיפור שבו מאבק נואש להצלת פליטים מסתיים באובדן נורא, אך גם פותח פתח לחיים חדשים עבור הניצולים. מול קו המים בחיפה, שם טבעה האונייה, חוזרת ועולה השאלה המוסרית שמלווה את כל תקופת ההעפלה: עד כמה מותר לסכן – כדי להציל? ועל רקע השאלה הזאת, דמותה של הפטריה השקועה בנמל אינה רק פרק בהיסטוריה ימית, אלא סמל של דור שלם שחתר אל החוף – בין גלי הים, אש המלחמה והחלטות הרות גורל שנלקחו בחדרים אפלים.