הצילה 10,000 ילדים: סיפורה של דיאנה בודיסבלייביץ'

בזמן שאלפי ילדים באירופה נשלחו אל מותם במחנות ריכוז והשמדה, אישה אוסטרית אחת, כמעט אלמונית, בחרה לעשות את הבלתי נתפס: להיכנס אל לב הגיהנום – ולצאת משם עם אלפי ילדים חיים. במשך עשרות שנים סיפורה כמעט לא הוזכר בספרי ההיסטוריה. היום, דמותה של דיאנה בודיסבלייביץ' הולכת ותופסת את מקומה הראוי.

במהלך מלחמת העולם השנייה, בשטחי "מדינת קרואטיה העצמאית" – משטר בובת פשיסטי בחסות גרמניה הנאצית – קמה רשת אכזרית של מחנות ריכוז. מחנות כמו יאסנובאץ וסטארה גרדישקה הפכו לסמלי אימה: בהם נרצחו סרבים, יהודים ומתנגדי משטר. בין הקורבנות היו גם אינספור ילדים – שנקרעו בכוח ממשפחותיהם, הורעבו, הוכו ונידונו לגסיסה איטית. רוב מי שידע – שתק. הסיכון היה גדול מדי, הפחד היה חזק מדי.

דיאנה בודיסבלייביץ', אם, אחות מוסמכת ואזרחית אוסטרית שחיה בזאגרב, בחרה מסלול אחר. מבחינתה, עמידה מנגד מול רוע אינה ניטרליות – אלא שותפות. כשנודע לה שילדים מתים באלפים במחנות קרואטיים, היא קיבלה החלטה אחת ברורה: לא להסתפק בזעזוע מוסרי, אלא לפעול.

בשנת 1941 החלה "הפעולה של דיאנה בודיסבלייביץ'", כפי שתיקרא לימים. לא כארגון גדול, לא כגוף רשמי – אלא כיוזמה פרטית שנשענה על מעגל קטן של מתנדבים אמיצים, רובם נשים. הם אספו מזון, תרופות ובגדים, הפעילו קשרים, חיפשו כל אדם בעל השפעה שיסכים לעזור וגם לא היססו לעסוק בזיוף מסמכים ושיחוד שומרים. ברקע – מציאות של שנאה, פחד וטרור; מולה – קבוצת אנשים שמאמינה שלכל ילד מגיעה הזדמנות לחיות.

בשלב הבא העזה דיאנה לעשות מה שרוב האנשים לא היו מעלים בדעתם אפילו לבקש: להיכנס אל המחנות עצמם. בעקשנות ובקור רוח היא התדפקה על דלתות המנגנון הביורוקרטי של אוסטאשה, חזרה ופנתה, לא ויתרה – עד שהשיגה אישורים וגישה לחלק ממחנות הילדים והמשפחות.

התמונה שנגלתה לעיניה הייתה קורעת לב: ילדים מורעבים, חולים, מלוכלכים, לעיתים בלי שם רשום, בלי הורים, בלי עתיד. מתוך המציאות הזו היא החלה להוציא אותם, תרתי משמע. לעיתים נשאה תינוקות בזרועותיה, לעיתים נשענה על "ניירת" – מסמכים מזויפים או מעוותים שהציגו את הילדים כמי שמותר להעבירם ל"משפחות אומנה" או לבתי מחסה קתוליים. בכל פעם, היא הקפידה על פרט אחד קריטי: לרשום.

דיאנה ניהלה רישום קפדני של שמות הילדים, מקורותיהם ופרטי משפחותיהם. המחברות הללו נועדו לאפשר, ביום שאחרי המלחמה, איתור הורים וקרובים וניסיון להשיב את הילדים אל שורשיהם. באירוניה מרה, אותן מחברות יהפכו לימים גם למוקד של מאבק פוליטי.

עבודתה של דיאנה הייתה רצופה סכנה. אם הייתה נחשפת – היא ומתנדביה, היו צפויים להוצאה להורג מיידית. ואף על פי כן, הרשת שלה המשיכה לפעול – שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, עד תום המלחמה. ההיקף הסופי של המבצע מעורר השתאות: למעלה מ־10,000 ילדים ניצלו ממחנות המוות ונקלטו בבתי מחסה, משפחות מאמצות ומוסדות שונים – בזכות המבצע שהובילה.

אחרי המלחמה, כשהוקמה יוגוסלביה הקומוניסטית, השתנתה הזירה. המשטר החדש ביקש לייצר נרטיב לאומי קולקטיבי, פחות ממוקד בסבל של קבוצה אתנית אחת. העובדה שהמבצע של דיאנה הדגיש את רצח העם של ילדים סרבים, ושנעשה ביוזמה פרטית של אישה "בורגנית" ולא של המפלגה או הפרטיזנים, הפכה אותו ללא נוח מבחינה פוליטית. המחברות עם רישומי הילדים הוחרמו בידי הרשויות. הקרדיט על ההצלה הוסט לכיוונים אחרים. התפקיד המרכזי שמילאה דיאנה הוצנע – ושמה נשמט בהדרגה מן הסיפור הרשמי.

דיאנה עצמה חיה בשקט עד מותה בשנת 1978. היא לא נאבקה על מקום בספרי ההיסטוריה, לא פתחה במסע ציבורי למען הכרה. מבחינתה, כך סיפרו מקורביה, הצלת חיים הייתה חובתה האנושית והמוסרית – לא הישג אישי שראוי לפרסום.

אלא שההיסטוריה, גם כשהיא מנסה לשכוח, מחזיקה זיכרון עקשן. חוקרים, היסטוריונים וקרובי משפחה החלו לחפש מחדש את עקבות המבצע. היומנים והמסמכים צפו. ניצולים – אותם ילדים שנישאו אז בזרועותיה – החלו לספר את סיפורם כמבוגרים. בהדרגה הונח הפסיפס במקומו, ולבה של הפרשה נחשף: אחות אוסטרית שקטה שהצליחה, כמעט לבדה, להתמודד מול מכונת רצח מתועשת.

בשנת 2017, יותר משבעים שנה אחרי סיום המלחמה, זכתה דיאנה בודיסבלייביץ' להכרה רשמית כחסידת אומות העולם ביד ושם. בקרואטיה החלו ללמד את סיפורה בבתי הספר. סרטים ותיעודים קולנועיים הופקו על בסיס היומנים והעדויות. אנדרטאות ורחובות נושאים כיום את שמה.

סיפורה של דיאנה בודיסבלייביץ' הוא תזכורת חדה ומפוכחת לכוחו של היחיד: אישה ללא נשק, ללא תפקיד רשמי במנגנון כוח, ללא צבא מאחוריה – שהצליחה, בעזרת מצפון נחוש ורשת קטנה של מתנדבים, להוציא 10,000 ילדים מן החשיכה. בזמן שרבים הפנו את המבט, היא נכנסה למחנות כדי להוציא בני אדם חיים; בזמן שהעולם ניסה למחוק את שמותיהם, היא רשמה אותם אחד־אחד; שנים ארוכות איש כמעט לא ידע, אבל בזכות הזיכרון והשיקום ההיסטורי – שמה וסיפורה חוזרים היום אל מרכז התודעה.